העפלה ועלייה       

חזור לדף הבית

ההעפלה











שנת השיא של ההעפלה: 1947

מאת: זאב וניה הדרי






הורָדָה פעולה מחתרתית, בתקופת המנדט הבריטי, להורדת המעפילים מן האונייה ואל חוף המולדת. בהורדה של "חנה סנש" בני מרשק סחב את יהודה פרא על הגב עד החוף, מפני שחשב אותו למעפיל.





דף זה עוסק בהעפלה המאורגנת מפעל ציוני הומניטארי במהותו שהתפתח למימדי דרמה אנושית ומדינית בעלת פרופורציות אפיות. משולבים בו גם שני נושאי משנה שעניינם עליה עליה באישור הבריטים לצד ההעפלה וגל העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה. מפעל ההעפלה כונה גם עליה ב' קיצור של עליה "בלתי לגאלית".

בהגדרה, 'מפעל ההעפלה' מתאר את כלל הפעילויות שארגנו גופים שונים לעליה בלתי חוקית בזמן שלטון המנדט הבריטי  "בלתי חוקית" במובן שהמתכוונים לעלות, המעפילים, לא היו מצוידים בסרטיפיקטים לעליה ששלטונות המנדט הנפיקו (לפי מכסות) והיו צפויים לפיכך למעצר ו/או גירוש. במפעל ההעפלה המאורגנת, שהחל באמצע 1934 והסתיים באמצע 1948 עם הקמת המדינה, העפילו כ-122,000 מעפילים. רוב רובם של המעפילים הגיעו בדרך הים, כ-5,500 הגיעו תוך חציית גבולות הארץ בצפון וכ-150 הגיעו במטוסים (מבצע 'כנף').

הדגש כאן הוא על ההעפלה הימית בתקופה שבין סיום מלה"ע והקמת המדינה השנים בהן ההעפלה הייתה מרכיב מרכזי במאבק
של התנועה הציונית לסיום המנדט וקבלת עצמאות. בהתאם, המונח 'העפלה' (או 'עליה ב'), מתייחס באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש לפעילות ההעפלה הימית לאחר סיום מלה"ע. כאשר ישנה התייחסות לתקופה הקודמת היא מצוינת כך במפורש, לדוגמא 'ההעפלה עד לסיום מלה"ע'.

בסיום הסקירה להלן מובא סיכום התרומה של מפעל ההעפלה להצלחת המאבק לעצמאות ישראל.



סטרומה
ההעפלה עד לסיום מלה"ע
רשימת הפלגות
רשימת הפלגות המעפילים
אחרי מלה"ע
הפלגות עליה ב
תיאורי הפלגות: סיפורים אישיים,
כתבות, ראיונות וחומר רקע
על הפלגות עליה ב'

פרשת הפאנים
פרשת 'הפאנים':
המבצע המורכב ביותר
בתולדות מפעל ההעפלה
אקסודוס
פרשת 'אקסודוס':
השיא הדרמטי של
מפעל ההעפלה
פרשת לה ספציה
פרשת 'לה ספציה':
מפעל ההעפלה
זוכה לפרסום בינלאומי

  -  1948
מהעפלה לעלייה:
גל העלייה ההמונית
עולים ניצולי מחנה המוות בוכנוואלד
עלייה באישור
לצד ההעפלה
הבריחה
'הבריחה' - המפעל המשלים
למפעל ההעפלה

ההעפלה מצפון אפריקה

MI6
פעילות האם-אי-6
נגד מפעל ההעפלה
נתיבי עליה ב' בים התיכון
שינוי במדיניות הבריטית נגד
עליה ב' במהלך 1947
משחתת בריטית מול ספינת המעפילים ביריה
ראיית הצי הבריטי את
המאבק בהעפלה

[הערת מערכת]

אנית צי הסוחר קוממיות
תרומת מפעל ההעפלה לצי הסוחר
צי הצללים
"צי הצללים"
המלווים
משימות המלווים


עם סיום מלה"ע בשלו התנאים לחידוש מפעל ההעפלה. גזרות 'הספר הלבן' שממשלת 'הלייבור' החדשה שקמה בבריטניה ביולי 1945 החליטה להשאיר בתוקף (תוך דחיית קריאתו של נשיא ארה"ב טרומן לאפשר עלייה מיידית של 100,000 ניצולי שואה), הרגשת החובה לסייע לשארית הפליטה ששרדה את השואה, ובעיקר הלחץ של מאות אלפי הפליטים במחנות העקורים להשאיר את אירופה מאחוריהם ולפתוח דף חדש בחייהם בארץ ישראל, דחפו את פעילי 'המוסד לעליה ב' לחדש במרץ את פעילות ההעפלה, תחילה באיטליה ובהמשך ביוון, יוגוסלביה, רומניה וצרפת ומ-1947, גם בצפון אפריקה. מפעל ההעפלה הפך בתקופה זאת למרכיב מרכזי במאבק של הישוב לסילוק הבריטים מהארץ.

בשלוש השנים, מאוגוסט 1945 עד הכרזת העצמאות במאי 1948, אורגנו ששים וחמש הפלגות מעפילים ע"י המוסד לעליה ב', בהן נטלו חלק למעלה מ-70,000 מעפילים פליטי מלה"ע וניצולי השואה. ספינות/אוניות המעפילים באו במגוון גדול של צורות וגדלים. בהכללה (עם יוצאים מן הכלל), הספינות היותר קטנות שימשו להעפלת קבוצות צעירים מאורגנות חברי תנועות הנוער השונות, והאוניות היותר גדולות להעפלת כלל אוכלוסיית הפליטים והניצולים, על צעיריה, זקניה, משפחותיה וילדיה. ככל שניתן היה לתכנן, המקומות בספינות הוקצו לפי מפתח ששקלל את השתייכותם של המעפילים לפלגים/מפלגות/תנועות השונים בתנועה הציונות, לפי גודלם ומשקלם הפוליטי היחסי. את המסה העיקרית של מעפילים "סיפקה" תנועת 'הבריחה' שהייתה אף היא באחריות המוסד לעליה ב'. מאות פעילי 'הבריחה' ברחבי אירופה הבריחו גבולות והסיעו את הפליטים והניצולים ממזרח ומרכז אירופה לחופי הארצות בדר' אירופה מהם הפליגו ספינות המעפילים.

מארצות מזרח אירופה הפליגו יחסית מעט אוניות, אך אלו היו אוניות גדולות שהסיעו מעפילים רבים: כך יצאו מרומניה, בולגריה ויוגוסלביה רק 13% מהספינות אבל העפילו בהן 41% מהמעפילים. לעומת זאת, מארצות מערב אירופה הפליגו יחסית הרבה ספינות, אך רובן היו קטנות ובינוניות בגודלן. מסיבות פוליטיות, היסטוריות וגיאוגרפיות איטליה וצרפת היו הארצות מהן הפליגו הן רוב המעפילים (54%) והן רוב הספינות (74%). בהתאם, המוסד לעליה ב' קיים בהן את שלוחותיו הגדולות והעיקריות והפעיל בהן עשרות מחנות מעבר שם שהו המעפילים עד למועד הפלגתם. שני מחנות המעבר הגדולים והמרכזיים היו 'בסיס א' ליד העיר מג'נטה בצפון איטליה וגראנד ארנאס (Grand Arenas) ליד מרסיי בצרפת. נפוצות היו עשרות רבות של הכשרות (שנקראו קיבוצים) שששכנו בדר"כ בחוות או וילות נטושות, רוב רובן ברחבי איטליה, בהן קיבלו קבוצות מעפילים צעירים חברי תנועות הנוער השונות הכשרה חקלאית במשך מספר חודשים, לעיתים אף מעבר לשנה, טרם הפלגתן (בין ההכשרות ידועות לפחות שתיים שהתמקדו בהכשרה למקצוע הדייגות, כולל בניית ספינות דייגים: קיבוץ מקור ברוך בעיירה באקולי וקיבוץ מגדלור בעיירה פאנו).

כ-80 חברי פלי"ם ו'גדעונים' (אלחוטנים) "הושאלו" ל'מוסד לעליה ב' והועסקו במגוון המשימות הימיות הקשורות במפעל ההעפלה: הכנת הספינות למשימתן, הדרכת המעפילים, העלאת המעפילים לספינות וליווי הספינות והמעפילים במהלך הפלגתם. בפרט, אלו מהם שליוו את הספינות והמעפילים במהלך הפלגתם (בדר"כ 3-2 איש בכל הפלגה, כפול מזה ויותר באוניות היותר גדולות) כונו 'המלווים'. בכל הפלגה והפלגה אחד המלווים היה מקבל את המינוי של מפקד ההפלגה הנציג הבכיר ע"ג הספינה מטעם 'המוסד לעליה ב'/ה'הגנה'. המלווים בהפלגה פעלו לצד אנשי צוות הספינה ורב החובל שלה כמעט ללא יוצא מן הכלל ימאים זרים (בני לאומים שונים: ספרדים, איטלקים, יוונים, תורכים ועוד) בספינות שנרכשו באירופה, ורוב מוחלט של מתנדבים מצפון אמריקה ע"ג "האוניות האמריקאיות" עשר אוניות מעפילים שנרכשו בארה"ב/קנדה ושגודלן יחסית לספינות שנרכשו באירופה אפשר שינוי משמעותי בהיקף מבצעי ההעפלה.

מאוגוסט עד סוף 1945 הצליחו מעפילי שמונת ספינות ההעפלה הראשונות אחרי מלה"ע לרדת בחופי הארץ ולהסתנן ארצה. בתגובה לחידוש מפעל ההעפלה
ניסו הבריטים לעצור את פעילות המפעל בכל דרך אפשרית, אך הם נכשלו בסיכול תנועת 'הבריחה' (ברה"מ למעשה עודדה את 'הבריחה' באמצעות בנות בריתה במזרח אירופה, ובשטחי הכיבוש במע' אירופה הבריטים לא זכו בשת"פ מצד ארה"ב וצרפת) ובניסיונותיהם ללחוץ על השלטונות בארצות מהן הפליגו המעפילים שלא לאפשר יציאת הספינות מנמליהן. הדרך האפקטיבית היחידה שמצאו היה הטלת סגר ימי על הארץ ובהמשך (החל מאוג' 1946) גירוש המעפילים שתפסו מהארץ למחנות מעצר בקפריסין. בתחילת ספט' 1945 קיבל הצי הבריטי הנחיה לפעול בתקיפות נגד ההעפלה. בחודשיים הבאים נערך בהתאם הצי הבריטי בים התיכון, על כ-40 הסיירות, המשחתות, הפריגאטות ושולות המוקשים שעמדו לרשותו, לביצוע המשימה. הצי הטיל סגר ימי על הארץ במסגרת כוח משימה שכונה 'הסיור הפלסטיני' (The Palestine Patrol) ושנעזר במטוסי סיור, מתקני מכ"ם יבשתיים, כוחות צבא (בראשם ה"כלניות" חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה-6), משטרה ומודיעין. המעצר הראשון של הכוח מיוחס לתפיסת הספינה 'ברל כצנלסון' בנובמבר 1945 (לא לפני שרוב רובם של מעפיליה הצליחו לרדת לחוף). ה'הגנה' הגיבה בארץ לסגר הימי בהערכות למבצעי הורדת מעפילים בחופי הארץ וחבלה במטרות בריטיות שהיו קשורות בפעילות הבריטית נגד ההעפלה.

במהלך 1946 הסתבר עד כמה אפקטיבי היה הסגר הימי הבריטי עשרים ושתיים ספינות נתפסו ורק אחת הצליחה לפרוץ. למעלה מ- 10,000 מעפילי תשע ספינות, שנתפסו במחצית הראשונה של השנה, הועברו למחנה המעצר בעתלית ושוחררו בהדרגה ע"ח מכסת הסרטיפיקטים החודשית שנקבעה ב'ספר הלבן', בעוד 'המלווים' הצליחו בדרכים שונות להימלט מהמעצר ולחזור "למעגל העבודה". באפריל התחוללה פרשת לה ספציה   אחת משלשת הפרשיות המרכזיות של מפעל ההעפלה וזאת שלראשונה נתנה למפעל פרסום בינלאומי רחב. באוג' שינו הבריטים את מדיניותם והחליטו למנוע מהמעפילים את הכניסה לארץ ולגרשם למחנות מעצר בקפריסין "עד שיוחלט על גורלם". עד לסוף השנה גורשו למעלה מ- 11,000 מעפילי תשע ספינות נוספות לקפריסין.

בתגובה לשינוי המדיניות, פרסם מטה הפלמ"ח, שהיה אחראי למבצעי ההורדה בתיאום עם 'המוסד', "הוראות קבע להתנגדות באוניות". את ההוראות, שבין היתר נתנו גם את הכיסוי לחבלה באוניות הגרוש שהובילו את המעפילים מחיפה לקפריסין, היה על 'המלווים' למלא ע"פ שיקוליהם, בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותם ויכולת העמידה של המעפילים. הגרוש מהארץ ליבה את אש ההתנגדות. בשלב זה החלו להגיע לזירה "האוניות האמריקאיות" שנרכשו בארה"ב/קנדה והן שינו את פני המפעל. גובהן הפיזי וה"מסה" של מעפיליהן הוו מכשול של ממש למשחתות "הנמוכות" ולכוחות ההשתלטות של הבריטים (בתחילת 1947 נאלצה שייטת בת ארבע משחתות לעמול קשות בניסיון, שלא צלח בידם, להשתלט על 'חיים ארלוזורוב'). הפלמ"ח המשיך ב"מאבק הצמוד" להעפלה עד אמצע 1947, כשעיקר פיגועי חולית החבלה של הפלי"ם כוונו לבטן הרכה של המערך הבריטי נגד ההעפלה 'אוניות הגרוש' שעסקו בגירוש המעפילים למעצר בקפריסין.

שנת 1947 הייתה שנת השיא של המפעל. עשרים וחמש הפלגות מעפילים הביאו במהלכה כ- 41,000 מעפילים (כפול מאשר ב-1946), כ- 35,000 מהם נעצרו במחנות בקפריסין. רק 3 ספינות הצליחו לפרוץ את הסגר הבריטי. במהלך השנה גם התרחשו שתיים משלשת הפרשיות המרכזיות של מפעל ההעפלה פרשת אקסודוס ופרשת הפאנים, באמצע הקיץ ובסוף השנה בהתאמה. באמצע השנה החליטו הבריטים לשנות את מדיניות הגירוש שלהם ולהחזיר את המעפילים לארץ מוצא הפלגתם במקום לעצרם בקפריסין. על רקע המפלה שספגו הבריטים במאבק על דעת הקהל העולמית, מעפילי 'אקסודוס 47' היו הראשונים והאחרונים להיות מגורשים עפ"י המדיניות החדשה, ומעפילי הספינות שנתפסו אחרי 'אקסודוס' גורשו שוב לקפריסין. השנה הסתיימה בניסיון פוליטי, בריטי בסיוע אמריקאי, למנוע את הפלגתן של "הפאנים"   שתי אוניות גדולות שיחד נשאו למעלה מ- 15,000 מעפילים, רובם מרומניה ומקצתם מבולגריה, במבצע ההעפלה הגדול והמורכב ביותר בהיסטוריה של ההעפלה. בסופו של דבר הושג הסדר עם הבריטים והאוניות הפליגו היישר לקפריסין שם הן והמעפילים נעצרו.

מינואר עד סוף מאי 1948 הגיעו עוד אחת עשר ספינות, שנשאו 6,682 מעפילים. מפעל ההעפלה איבד בשלב זה את חשיבותו במאבק לעצמאות, עם מעבר הדגש מהמאבק המדיני שהניב את החלטת הכ"ט בנובמבר למלחמת העצמאות ומפעל רכש הנשק. השמות המבצעיים שניתנו לספינות בהתקרבן לחופי הארץ כגון 'ירושלים הנצורה', 'משמר העמק', 'יחיעם', 'נחשון' ו'קרב עמק איילון' שיקפו את ההתרחשויות בשדות הקרב. בשלב זה ניתנה למלווים הוראה להפסיק כל התנגדות למעצר. ההנחה שהבריטים ירככו את גישתם עד לסיום המנדט התבדתה. שמונה מהספינות נתפסו ומעפיליהן גורשו לקפריסין.

למעלה מ- 52,000 מעפילים עברו את 'כור ההיתוך' במחנות המעצר קפריסין. חלק מהמלווים נצטוו או נאלצו להמשיך עם המעפילים למעצר בקפריסין. גם אנשי הצוות של הספינות שנתפסו, מתנדבים או זרים, מצאו את עצמם עצורים בקפריסין. המלווים התרכזו במחנות בעיקר בפעילות ביטחונית, לרבות הקשר עם הארץ (במסגרת זאת הם גם הקימו במחנות את ארגון 'שורות המגינים' מסגרת לאימון טרום צבאי של המעפילים במסווה של פעילות ספורטיבית, עליה נמנו אלפי צעירים).

תרומת מפעל ההעפלה להצלחת המאבק לעצמאות ישראל

ישנה הסכמה רחבה, הן בקרב ההיסטוריונים והן בציבור הרחב, שמפעל ההעפלה תרם תרומה חשובה ומרכזית להצלחת המאבק לעצמאות ישראל. הבדלי דעות מתבטאים בעיקר בדגש על תרומה זו או אחרת. שאול אביגור ז"ל, ראש המוסד לעליה ב', הדגיש במיוחד את תרומת המפעל למוראל ולגיבוש החברתי של אנשי היישוב והמעפילים (יש לציין בהקשר זה שלמרות שההעפלה בוצעה כמעט בלעדית ע"י המוסד לעליה ב' –זרוע של ארגון 'ההגנה' – הרביזיוניסטים קיבלו מכסות עבור אנשיהם ולכן תמכו במפעל ושתפו איתו פעולה). אביגור מדגיש במיוחד את תרומת ההעפלה לחיזוק המוטיבציה למאבק הלאומי בקרב קהילת הפליטים וניצולי השואה באירופה, אנשי היישוב בארץ והיהודים בצפון אמריקה מוטיבציה ששמרה, בין היתר, שהפליטים לא התפזרו ברחבי עולם תוך איבוד זהותם הלאומית והניעה אלפי יהודים מרחבי העולם להתנדב לארגון 'ההגנה' ולצה"ל (מח"ל במלחמת העצמאות). תרומה נוספת שאביגור מציין היא שהניסיון המבצעי, הספינות, התשתית והקשרים בחו"ל שנרכשו במפעל נוצלו בהמשך לצורך העלאת למעלה ממאה אלף עולים בזמן מלחמת העצמאות (ראה גל העלייה ההמונית), העברת הנשק הקריטי בחשיבותו לארץ במהלך המלחמה (ראה מפעל הרכש) והקמת חיל הים וצי הסוחר. לרשימה של אביגור יש להוסיף גם את תרומת רשת 'גדעון' והגדעונים למשרדי החוץ והביטחון בראשית דרכם (לפרטים הקש כאן). אביגור גם מחזיק בדעה שההעפלה תרמה לגידול האוכלוסייה היהודית בארץ, שכן ללא הלחץ שהיא יצרה סביר להניח שהבריטים גם לא היו מאפשרים את העלייה הלגאלית לפי המכסה של 1,500 עולים בחודש (לסיכום של אביגור במלואו הקש כאן).

ישנה גם הסכמה רחבה שמפעל ההעפלה תרם רבות להצלחת המאבק המדיני, שהגיע לשיאו בהחלטת הכ"ט בנובמבר באו"ם על סיום המנדט הבריטי וקבלת תוכנית החלוקה. ההעפלה הדגישה והמחישה לעולם את הקשר בין בעיית מאות אלפי הפליטים באירופה לבין פתרון מדיני בארץ ישראל שיאפשר את השתקמותם שם. ההעפלה תרמה לתדמית של התנועה הציונית ברחבי העולם כתנועה אחראית, מלוכדת, שולטת באנשיה, בעלת כושר ביצועי מרשים, ומתפקדת כאילו כבר הייתה ישות מדינית עצמאית – תדמית שהייתה ללא ספק בבסיס הנכונות של מדינות העולם להעניק ליישוב בארץ עצמאות מדינית (ההיסטוריונית פרופ' חלמיש סיכמה זאת כך: "כשבעולם ראו שיש כאן מוסדות מגובשים וציבור עם הנהגה מסודרת, הייתה תחושה שאפשר לתת למתיישבים האלה מדינה"). ההתנגשות הקשה בין שלטון המנדט והתנועה הציונית בנושא הזכות לעלייה חופשית, שמפעל ההעפלה היה ביטויה הבולט והמוחשי, מצוינת בדו"ח ועדת אונסקו"פ כסיבה מרכזית לכישלון המנדט, והצורך להחליפו
בחלוקה כפיתרון שיאפשר עלייה חופשית מבלי לפגוע בזכויות הלאומיות של הערבים.

מנקודת המבט הבריטית, אין ספק שמפעל ההעפלה לחץ עליהם מאד – הם ספגו פגיעה כלכלית ומוראלית כבדה ממאבקם בהעפלה, ותדמיתם בדעת הקהל הבינלאומית נפגעה ממה שהצטייר כהתעמרות בפליטים חסרי כל המחפשים לעצמם בית. יש קונצנזוס רחב בקרב ההיסטוריונים שההעפלה הייתה גורם מרכזי בגיבוש ההשלמה מצד הבריטים שעליהם לסיים את המנדט שקיבלו על א"י (מה שמכונה בז'רגון הישראלי "גירוש הבריטים"). יואש "צ'אטו" צידון ז"ל, פעיל העפלה בכיר ומי שלימים היה טייס בכיר בחיל האוויר, תעשיין וח"כ, סיכם זאת כך (מתוך ספרו האוטוביוגרפי "ביום בליל בערפל", עמ' 65): "הבריטים ריכזו בארץ כמאה אלף חיילים, כלומר חייל בריטי על כל 5-6 תושבים יהודיים... הם נקלעו לצרה בדמדומי השקיעה שלהם, בשל התנגדותו של היישוב. יש כאלה שמתעקשים עד היום להתמיד בוויכוח אנכרוניסטי בשאלה "מי גירש את האנגלים מהארץ?", האם הפעולות האלימות של אצ"ל לח"י והפלמ"ח, או העלייה הבלתי-ליגלית. המסמכים של השלטון הבריטי [...] נוטים, הייתי אומר, לטובת העלייה, אבל זהו ויכוח סרק חסר טעם. עובדה, גירשנו אותם. מבחינה היסטורית הסתדרו העניינים כאילו יד נעלמה תזמנה אותם היטב. היו שני ארגוני פורשים קטנים יחסית, שאפשר היה להתייחס אליהם רשמית כ"בלתי-ניתנים לשליטה, מה לעשות?" וארגון אחד מאד גדול [ארגון ההגנה], אשר איבטח את ההתיישבות, ביצע את העלייה הבלתי-ליגלית, פוצץ תחנות מכ"ם, ספינות-כלא ומסילות רכבת, ומעל לכל, בנה את הכוח העתיד להכריע עם פרוץ מלחמת השחרור".

הקש כאן לסיכום מאת ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור על תרומות ישירות ועקיפות של מפעל ההעפלה להקמת המדינה (מתוך ספרו "בים, ביבשה וגם באוויר - מבט חדש על ההעפלה", עמ' 42).

[רשם: צבי בן-צור]




הכנות להעפלה: יהודה ארזי, אז הממונה על פעילות המוסד לעליה ב' באיטליה,
מבקר מעפילים לעתיד העוסקים בייצור ערסלים לשימוש בספינות
ב'בסיס א' של המוסד ליד העיירה מג'נטה שבצפון איטליה



לקראת העפלתם: פליטים בהכשרה, אחת מתוך עשרות רבות של הכשרות
ברחבי איטליה, ששכנה בווילה אמה (Emma) שבעיירה נונטולה



הצפיפות הנוראית ע"ג ספינות המעפילים: הספינה 'מקס נורדאו'
כ-75 מטר אורך, 1666 מעפילים, 12 ימים ע"ג הספינה



ההעפלה הייתה עמוד תווך במאבק של הנהגת היישוב לעצמאות ישראל [הערת מערכת];
אך לא פחות היא הייתה פועל יוצא של לחץ כבד "מלמטה" מצד רבבות הפליטים שרצו לעלות ארצה.
מעפילי 'חביבה רייק' במסר להנהגת היישוב: "שמרו את השער פתוח אנחנו לא האחרונים"



לידות ע"ג ספינות המעפילים: למעלה מ-20 תינוקות נולדו בהפלגות עליה ב'.
התינוקת שבתמונה, גליה שמה, נולדה בלידה מסובכת ע"ג הספינה 'ירושלים הנצורה';
מחזיק אותה מיילדה, מלווה הספינה איש הפלי"ם משה דפני ("הסיילור"), שכל "ניסיונו"
ביילוד היה, לדבריו, "שראיתי המלטות ברפת" (התמונה צולמה במעבר למעצר בקפריסין).



במספר הפלגות התפתח קרב קשה ואלים בין המעפילים והכוחות הבריטים שהשתלטו על הספינות.
מתוצאות הקרב בהפלגת 'כנסת ישראל': מעפילים פצועים  ממתינים על הרציף בנמל חיפה לפינויים
לבית חולים (נראים בברור קופסאות שימורים רבות - הנשק המועדף הן ע"י המעפילים שזרקו
אותן על החיילים והן ע"י החיילים שאספו ושלחו אותן למשפחותיהם באנגליה מוכת הצנע).



עשרה מעפילים נהרגו בקרבות נגד הכוחות הבריטים שהשתלטו על הספינות.
ב'תאודור הרצל' נהרגו שלשה מעפילים; גופתו של אחד מהם מורדת מהאוניה לרציף בנמל חיפה.



בול שהופיע ב-1997 מציין את מפעל ההעפלה, 1934-1948.




צילום של נמל חיפה מ-1948
אוניות 'צי הצללים' נראות עוגנות ברקע, לאורך שובר הגלים
בולטת ביניהן ה'אקסודוס' בזכות צורתה המיוחדת וארובתה השחורה והמזדקרת


powered by FreeFind

האתר מפרסם סיפורים אישיים רבים כפי שנכתבו ע"י האנשים עצמם; אין למערכת האתר אפשרות לאמת את כל פרטיהם ולכן כל הנכתב באחריות בלעדית של הכותבים.

Copyright© 2006 - 2021: Articles/stories/presentations/pictures - respective authors and/or copyright holders; Website design & code (html/php/xml/javascript) - Tzvi Ben-tzur; All rights reserved.