החרמת אוניות המעפילים שנלכדו בידי הבריטים הסבה נזקים כספיים חמורים לתנועת ההעפלה. החשש ממעצר צמצם את מידת ההיענות של אנשי צוות זרים לעסוק במלאכת ההעפלה וגרר צורך לשכר יותר גבוה עבור שירותם. אנשי צוות זרים עצורים גם המשיכו לקבל את משכורתם ולהוות נטל כספי נוסף לא מבוטל. נהגתה לפיכך שיטת "טובות השתיים מהאחת” כדרך להסעת אותו מספר מעפילים לארץ רק עם פחות ספינות שגורלן בסבירות גבוהה מאד החרמה (דהיינו, צמצום נזקי ההחרמה) ולפתרון בעיית המעצר של הצוותים הזרים.

הרעיון היה ששתי ספינות מעפילים תפגשנה במרחק לא גדול מחופי הארץ, בדר"כ באזור קפריסין. המעפילים ירוכזו באחת הספינות והצוות הזר שלה יוחלף בצוות המלווים ימאי הפלי"ם שימשיך את ההפלגה לארץ תוך הסתייעות במעפילים שהוכשרו לכך במהלך ההפלגה. הצוות הזר יוחזר לארץ המוצא בספינה המתפנית. הצפיפות באוניה הקולטת אמנם תגדל מאד, אבל תהיה עדיין אפשרית לפרק הזמן הקצר יחסית עד לסיום ההפלגה. כך יתאפשר שימוש חוזר באונייה המתפנית ופיתרון לבעיית המעצר של אנשי צוות זרים.

השיטה יושמה בהפלגת ספינת המעפילים 'חביבה רייק', שנעזרה בספינה 'רפי' ביוני 1946. 'רפי' – שנקראה ע"ש השליח הצנחן הארצישראלי רפאל רייס שנרצח ע"י הנאצים בסלובקיה בשלהי 1944 &ndash ליוותה גם את ספינת המעפילים 'הנרייטה סאלד' באוגוסט 1946. ביוני 1946ביצעה הספינה 'אקבל' (תחת השם 'ביריה') את הקטע הסופי של הפלגת המעפילים 'ביריה' ושחררה בכך את הספינה 'באלבואה' לבצע הפלגת מעפילים נוספת (תחת השם 'הגנה'). ספינת העזר 'אלברטינה' (שבעברה ביצעה את הפלגות המעפילים 'פטר א' ו'פטר ב') העבירה מעפילים בלב ים (ופינתה אנשי צוות זר) לספינות 'פלמ"ח' (ספטמבר 1946), 'ברכה פולד' (אוקטובר 1946), 'שבתאי לוז'ינסקי' (מרס 1947) ו'שאר ישוב' (אפריל 1947). בנובמבר 1946 ליוותה הספינה 'אבא ברדיצ'ב' את 'כנסת ישראל'. לאחר התרסקותה על סלעי החוף היוגוסלבי וטביעתה, הצטרפו מעפיליה למעפילי 'כנסת ישראל'.

כמה מהמפגשים המתוכננים של שתי אוניות לא יצאו אל הפועל בגלל תקלות, כגון מזג אוויר סוער או קשר אלחוטי לקוי, או בגלל שמספר המעפילים הכולל היה רב מדי לאניה בודדת (היה צורך לקחת בחשבון גם את סכנת ההתהפכות עקב עומס יתר). במרץ 1946 הייתה אמורה הספינה 'תל-חי' לקלוט את מעפילי הספינה 'וינגייט'. הספינה 'ברק' הייתה אמורה ללוות את 'חיים ארלוזורוב' בראשית 1947, 'תיאודור הרצל' הייתה אמורה לקלוט את מעפילי 'שאר ישוב' באפריל 1947, 'י"ד חללי גשר א-זיו' הייתה אמורה לקלוט את מעפילי 'שיבת ציון' ביולי 1947, 'מדינת היהודים' הייתה אמורה לקלוט את מעפילי 'גאולה' בספטמבר 1947. בנובמבר 1947 הייתה אמורה 'אלברטינה' להעביר מעפילים לספינה 'קדימה', אולם עקב קשיי תקשורת לא נוצר מגע ביניהן, ו'אלברטינה' – תחת השם 'עליה' – הגיעה ארצה לאחר שפרצה את המצור הבריטי. במקרים האלה (פרט למקרה 'הברק' שעקב שריפה ותקלת מנוע לא יכלה להפליג) הגיעו בסופו של דבר שתי הספינות בנפרד ארצה (הערה: ספינת השירות 'אלברטינה' גם סייעה בהעברת חלק ממעפילי 'י"ד חללי גשר א-זיו' מהחוף האיטלקי לספינה).

מקרים נוספים של שילוב שתי ספינות בהפלגת מעפילים אחת, מסיבות אחרות: (1) הספינה 'הזיבלה' הובילה את המעפילים מנקודת המוצא בחוף בנדול בדר' צרפת למפגש עם הספינה 'החלוץ' במפרץ בקורסיקה, משם הם המשיכו ע"ג 'החלוץ', שקיבלה את השם 'כ"ט בנובמבר', לארץ; (2) הספינה 'טדורן' (TADORNE, כינוי במוסד 'תמר') יצאה לכיוון הארץ ב-8/3/1948 מבנדול, דר' צרפת, עם 560 מעפילים, אך עקב תקלת מנוע חמורה הועברו המעפילים בלב ים לספינה 'יחיעם', איתה המשיכו לארץ ('טרודן' תוקנה וביצעה בהמשך את הפלגת המעפילים 'נחשון-הקסטל').

[כתב: צבי בן-צור]

---

רישומי יומן המוסד על הספינה 'אלברטינה' (שמות נוספים: 'פטר', 'פייטרו', 'עליה')

---

הספינה 'אלברטינה' שפעלה רבות בשילוב עם ספינות מעפילים אחרות