הווי הפלי"ם

הווי הפלי"ם

הווי מיוחד התפתח בפלי"ם. שירים רבים נכתבו בנושאי-ים, הציפיות לצאת למבצעים, געגועים לנערות ועל רעות לוחמים... חיים גורי וחיים חפר, משוררי הפלמ"ח, השתתפו ביצירת ההווי ובין חניכי הקורסים צצו כישרונות ואמנים.

שייקה אופיר, חניך קורס מס' 4, שיגע את כולם בהופעותיו הראשונות. הוא היה צעיר מאוד, אולי בן 17 כאשר נתן את ההופעות על "מקרה עין אצל ד"ר טיכו", "השחלת חוט במחט" והופעות אחרות שהינם היום פולקלור קלאסי. דן בן-אמוץ, שערק משירותו בצי הבריטי לפלי"ם, הפליא בהומור המקורי שלו ליד המדורה.

בני מרשק – "הפוליטרוק" – היה מופיע מדי פעם וחוצב להבות בנאומיו הסוערים ומזעזע את הרוחות עד כדי כך שלשם הרגעה היה צורך לעשות מהם סאטירות… (בני ניצל כל הזדמנות להצטרף ללוחמים בפעילות הלחימה בבריטים).

מעל לכל שררה רוחו הענקית של המשורר נתן אלתרמן שליווה את הפלי"ם דרך ארוכה, השתתף בלילות הורדת מעפילים בחוף וכתב את שיריו בני האלמוות, ביניהם "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי". השירים הוקראו במחנות הפלי"ם ולימים הגיעו לימאים בכל מקום נידח בו שהו עם אוניות ומעפילים.

במחנה בשדות-ים היו ערבים של שירה ומערכונים, עד כי השמועה עברה בכל הפלמ"ח וכולם רצו להשתתף בהם. מאוחר יותר כאשר החלו הבחורים לצאת לחו"ל, ברור היה שהחבורה מתפזרת ואי-אפשר יהיה לקיים ערבים יפים אלה בנוכחות של כולם יחד. כ"תחליף" הוחלט לקיים את "מסיבות ה-13". אחת הגרסאות על תחילת המנהג היא שבמסיבה אחת שנערכה במקרה ב-13 בחודש הוחלט כי ב-13 לכל חודש בשעה 9 בערב, בכל מקום בו נמצאים אנשי פלי"ם, אחד או יותר, מרימים כוסית ו"כולנו שוב ביחד". מנהג זה נמשך שנים ונשמר באדיקות רבה!

אנשי הפלי"ם שנשלחו לחו"ל למילוי משימות עליה ב' ("המלווים") עזבו את הארץ בשיטות שונות ומגוונות. לעומת זאת, שיטת ההצטיידות בבגדים הולמים לקראת הנסיעה הייתה אחידה: פתק לחנות הבגדים בת"א 'אוסוולד את האס', באמצעותו הם צוידו בז'קט ועניבה ושאר אביזרים שמחקו באחת את חזותם הפלמחניקית ארץ ישראלית ושיוו להם מראה אירופאי ראוי לשמו (ראה את המחויטים במרסיי בתמונה למטה).