לאחר פרסום 'הספר הלבן'
הבריטי במאי 1939, שהגביל את
מכסת העולים היהודים
שהורשו להיכנס ארצה – 75,000
בחמש שנים, 25,000 מיד והיתר 10,000
מדי שנה – הקימה ממשלת
המנדט הבריטי מחנה
בקרבת עתלית, שיועד
לשמש כמרכז מעצר של
עולים בלתי-חוקיים
שהתדפקו על שערי הארץ,
הימיים והיבשתיים.
מספר העצירים ששוחררו
מהמחנה מדי חודש הופחת
מהמכסה הנ"ל.
המחנה הופעל ע"י הבריטים עד להקמת המדינה ב-1948.
בתקופת מלה"ע, מספטמבר 1939
עד דצמבר 1944, נערכו 34 הפלגות
מהים השחור שהובילו
כ-18,500 מעפילים. כ-10% מהם לא
הגיעו ארצה, בעיקר בשל
מקרי טביעה (המפורסם שביניהם
טביעת 'סטרומה' עם 769
מעפילים). מנתונים אלה
ניתן להסיק שקרוב ל-17,000
מעפילים עברו בתקופה
זו במחנה.
רוב רובם שוחררו ממנו במסגרת
השיחרור החודשי, אך מקצתם –
כ-1,750 מעפילי האניה 'אטלנטיק'
שהבריטים לא הספיקו
להעביר ל'פאטריה' – גורשו למעצר ממושך
ורחוק באי מאוריציוס (הקש כאן לפרטי
הפרשה).
לאחר המלחמה חודשה
ההעפלה מאירופה.
מינואר עד יולי 1946 נעצרו
במחנה עתלית כ-10,200 מעפילים,
שהגיעו ב-11 ספינות שלא הצליחו
לפרוץ את הסגר הימי
הבריטי.
באוגוסט 1946 שונתה
המדיניות הבריטית והוחל
בגירוש המעפילים למעצר
בקפריסין. עד אפריל 1948
גורשו למחנות
המעצר
בקפריסין כ-52,500 מעפילים.
במחנה עתלית נעשה השלב האחרון בתהליך
שחרורם השוטף
של כ-30,000 מעצורי קפריסין שהבריטים
שחררו והביאו ארצה במסגרת מדיניות המכסה
החודשית שלהם (המכסה הוגדלה לאחר מלה"ע
והועמדה על 1,500 איש לחודש;
מחציתה הוקצבה לעצורי קפריסין).
שני אירועים הקשורים
לפלמ"ח שאירעו במחנה
עתלית ראויים לאזכור
מיוחד:
- 10 באוקטובר 1945: בפשיטה
נועזת של הגד' ה-1 של הפלמ"ח
בפיקודו של נחום שריג,
שוחררו כל המעפילים שהיו
עצורים
במחנה. מבצע זה פתח את
המאבק המזוין בבריטים,
שנמשך בכל מה שקשור להעפלה עד קיץ 1947
("המאבק הצמוד").
מפקדי שתי המחלקות שנטלו חלק בפעולה
היו יצחק רבין
ז"ל ונחמיה שיין ז"ל (שנהרג
כ-9 חודשים לאחר מכן
בפעולה לפיצוץ גשר א-זיב
במסגרת ליל הגשרים).
הקש כאן לעדותו של
יוסק'ה יריב (ריבקינד) על הפשיטה
[הערת מערכת]
.
- 29 ביוני 1946, "השבת השחורה":
בעקבות החיפוש
אחרי לוחמי פלמ"ח ונשק בקבוצי יגור
ושדות-ים (הקש
כאן לעדותו של יהודה בן-צור
על אירועי "השבת השחורה"
בשדות-ים), הועברו העצירים למחנה ולאחר כמה ימי
חקירה הם הובלו למעצר
במחנה רפיח.
עם הקמת המדינה הפך המחנה
למעברה לקליטת עולים,
שפעלה עד לשנות ה-70.
ב-1986 קיבלה על עצמה
המועצה לשימור מבנים ואתרי התישבות
לשקם את המחנה המוזנח ושנה לאחר מכן
הוכרז המקום כאתר שימור
לאומי, שנועד לשמש כמרכז
חינוכי ללימוד תולדות ההעפלה.
שוקמו כמה מהמבנים כגון
מבנה החיטוי, כמה מצריפי
המגורים והגדרות והוכנו
עזרים שונים כגון תצוגות
ומוצגים מחיי המעפילים
בעת ההפלגה ובמחנה עצמו
וכן תכנית אורקולית,
משחקי מחשב וכיו"ב.
במקום הוקמה גם ספריה
העומדת לרשות חוקרי
ההעפלה ותלמידי בתי הספר.
פעילות המחנה כוללת
סדרות חינוך לתלמידים,
סיורים מודרכים, ימי
עיון, כנסים ואירועים
מיוחדים. לציון מיוחד
ראוי מאגר מידע ממוחשב,
'בנתיבי העפלה', המכיל את
שמותיהם של מעפילים
ופעילי העפלה וכן מידע
מקיף על תקופת ההעפלה
בזמן שלטון המנדט הבריטי
בארץ ישראל, שהחלה ב-1934.
במתחם
המחנה מוצבת ספינת
דימוי לספינת
מעפילים ובחלל ביטנה מוזיאון המחשה
[הערת מערכת]
.
