|
במפעל ההעפלה המאורגנת (1934-48) השתתפו כ-122,000
מעפילים, שהגיעו ארצה בדרך הים האויר
והיבשה (המספר כולל את מגורשי מאוריציוס,
המבורג וקפריסין).
רוב רובם של המעפילים הגיעו בדרך הים.
כ-5,500 הגיעו ארצה בחציית גבולות הארץ
בצפון וכ-150 הגיעו במטוסים (מבצע 'כנף').
מפעל ההעפלה הוא הנושא המרכזי של אתרנו.
אנו מתרכזים בעיקר ב"תקופת הזוהר" של המפעל
בשנים
שבין סיום מלה"ע והקמת
המדינה - התקופה בה תרמו אנשי הפלי"ם למפעל.
בהתאם, אלא אם כן מצוין
במפורש אחרת, המונח 'העפלה' (או 'עליה ב' - קיצור
של עליה "בלתי ליגאלית")
באתרנו מתיחס לפעילות ההעפלה לאחר סיום מלה"ע.
כאשר אנו מתיחסים לתקופה אחרת אנו מציינים
זאת במפורש,
לדוגמא 'ההעפלה עד לסיום
מלה"ע'.
'אקסודוס - יציאת אירופה תש"ז' -
אנית הדגל של מפעל ההעפלה
|
ההעפלה עד לסיום מלה"ע |
תיאורי הפלגות: סיפורים אישיים, כתבות,
ראיונות וחומר רקע על הפלגות עליה ב'
|
רשימת ההפלגות של עליה ב'
ומפת נתיבי ההעפלה |
"צי הצללים" |
משימות המלווים |
ההעפלה מצפון אפריקה |
פעילות האם-אי-6
נגד מפעל ההעפלה |
שינוי במדיניות הבריטית נגד
עליה ב' במהלך 1947 |
ראיית הצי הבריטי את
המאבק בהעפלה |
תרומת הפלי"ם ועליה ב' לצי הסוחר |
מהעפלה לעליה |
עליה באישור לצד ההעפלה |
עם סיום מלה"ע בשלו התנאים לחידוש מפעל ההעפלה. גזרות 'הספר הלבן' שנשארו בתוקפן, החובה לסייע לשארית הפליטה ששרדה את השואה, והלחץ של מאות אלפי הפליטים במחנות העקורים להשאיר את אירופה מאחוריהם ולפתוח דף חדש בחייהם בארץ ישראל, דחפו את פעילי 'המוסד לעליה ב' לחדש במרץ את פעילות ההעפלה, תחילה באיטליה ובהמשך ביוון, יוגוסלביה, רומניה וצרפת ומ-1947, גם בצפון אפריקה.
בשלוש השנים, מאוגוסט 1945 עד הכרזת העצמאות במאי 1948, הופעלו ששים ושש ספינות ואוניות ע"י 'המוסד' , שהובילו כ-70,000 מעפילים, רבים מהם ניצולי שואה, שנהרו בדרכי 'הבריחה' ממזרח ומרכז אירופה לעבר חופי ארצות המוצא. כ-70 חברי פלי"ם – 'מלווי אוניות' ו'גדעונים' (אלחוטנים) – "הושאלו" ל'מוסד לעליה ב' והועסקו במגוון המשימות הימיות הקשורות בתפעול "הצי" הנ"ל: החל בהכנת האוניות והעלאת המעפילים וסיים בפיקוד על המסע והקשר. למסגרת זו הצטרפו החל מ-1946 גם למעלה מ-250 מתנדבים מצפון אמריקה, שפעלו כאנשי צוות בעשר "האוניות הגדולות" שנרכשו בארה"ב. מבסיסיו בארץ פעל הפלי"ם במבצעים "צמודי ההעפלה" שכללו סיוע להורדת המעפילים בחופי הארץ וחבלה במטרות בריטיות שהיו קשורות בפעילות הבריטית נגד ההעפלה.
מאוגוסט עד דצמבר 1945 הצליחו שמונה ספינות ההעפלה הראשונות אחרי מלה"ע להוריד את מעפיליהן בחופי הארץ. הממשל הבריטי הגיב בהקמת שייטת של הצי הבריטי, The Palestine Patrol, שבסיוע מטוסים ותחנות מכ"מ, הטילה סגר על חופי הארץ.
הסגר הימי היה אפקטיבי למדי - במהלך 1946 נתפשו עשרים ושתיים אוניות ורק ספינה אחת הצליחה לפרוץ את ההסגר. למעלה מ- 10,000 מעפילי תשע אוניות, שנתפסו במחצית הראשונה של השנה, הועברו למחנה המעצר בעתלית ושוחררו בהדרגה ע"ח מכסת הסרטיפיקטים החודשית שנקבעה ב'ספר הלבן' הידוע לשמצה, בעוד 'המלווים' הצליחו בדרכים שונות להימלט מהמעצר ולחזור "למעגל העבודה". באוגוסט שינו הבריטים את מדיניותם והחליטו למנוע מהמעפילים את הכניסה לארץ ולגרשם לקפריסין "עד שיוחלט על גורלם". עד לסוף השנה גורשו למעלה מ- 11,000 מעפילי תשע אוניות נוספות לקפריסין.
בתגובה לשינוי המדיניות, פרסם מטה הפלמ"ח - שהיה אחראי למבצעי ההורדה בתיאום עם 'המוסד' - "הוראות קבע להתנגדות באוניות". את ההוראות , שבין היתר נתנו גם את הכיסוי לחבלה באוניות הגרוש שהובילו את המעפילים מחיפה לקפריסין, היה על 'המלווים' למלא ע"פ שיקוליהם, בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותם ויכולת העמידה של המעפילים. הגרוש מהארץ ליבה את אש ההתנגדות. בשלב זה החלו להגיע לזירה "האוניות הגדולות" שנרכשו בארה"ב והן שינו את פני המפעל. גובהן הפיזי וה"מסה" של מעפיליהן הוו מכשול של ממש למשחתות "הנמוכות" ולכוחות ההשתלטות של הבריטים (בתחילת 1947 נאלצה שייטת בת ארבע משחתות לעמול קשות בניסיון, שלא צלח בידם, להשתלט על 'חיים ארלוזורוב'). הפלמ"ח המשיך ב"מאבק הצמוד" להעפלה עד אמצע 1947, כשעיקר פיגועי חולית החבלה של הפלי"ם כוונו לבטן הרכה של הצי הבריטי – 'אוניות הגרוש'.
הדרמה האנושית של מפעל ההעפלה תורגמה ב-1947 – שנת
השיא של המפעל - להישגי המאבק הפוליטי. אין ספק
שההישג הפוליטי הגדול ביותר של התנועה
הציונית - החלטת 'כ"ט בנובמבר' 1947 – הושג בין היתר
תודות לנחישות, היכולת הארגונית והיקף
הפעילות שהופגנו במפעל ההעפלה. עשרים וחמש
אוניות הביאו בשנה זו כ- 41,000 מעפילים (כפול מאשר
ב-1946). כ- 35,000 מהם גורשו לקפריסין.
באמצע השנה החליטו הבריטים לשנות שנית את
מדיניותם ולהחזיר את המעפילים לארצות המוצא.
מעפילי 'אקסודוס 47' היו הראשונים והאחרונים
להיות מגורשים במסגרת מדיניות חדשה זאת.
הניסיון הכושל של הבריטים להוריד את 4,530
מעפילי 'אקסודוס 47' בצרפת, והחזרת המעפילים
ניצולי השואה למחנות מעצר על אדמת גרמניה
בסיום הפרשה, הסבו נזק אדיר לבריטים בדעת
הקהל העולמית.
רק 5 ספינות הצליחו לפרוץ את הסגר הבריטי
בשנים 1946-7. שנת 1947 הסתיימה בניסיון פוליטי - בריטי
בעזרת האמריקאים - למנוע את הפלגתן של 'קיבוץ
גלויות'-'קוממיות' ו'עצמאות' (פרשת "הפאנים").
לבסוף הושגה פשרה ו-15,239 מעפילי "הפאנים"
הגיעו ב-1 בינואר 1948 הישר לקפריסין.
מינואר עד סוף מאי 1948 הגיעו עוד אחת עשר ספינות, שנשאו 6,682 מעפילים. מפעל ההעפלה פסק בשלב זה מלעמוד במרכז המאבק הציוני לעצמאות עם מעבר הדגש למלחמת העצמאות. השמות המבצעיים שניתנו לספינות בהתקרבן לחופי הארץ – כגון, 'ירושלים הנצורה', 'משמר העמק', 'נחשון' ו'קרב עמק איילון' - מעידים על ההתרחשויות בשדות הלחימה. בשלב זה ניתנה ל'מלווים' הוראה להפסיק את ההתנגדות למעצר. ההנחה שהבריטים ירככו את גישתם עד לסיום המנדט התבדתה. שמונה מהספינות נתפשו ומעפיליהן גורשו לקפריסין.
למעלה מ- 52,000 מעפילים עברו את 'כור ההיתוך' במחנות שבקפריסין, שנוהלו ע"י הצבא הבריטי כמחנות מעצר לכל דבר ועניין - גדרות-תיל, מגדלי שמירה, זרקורים וכיוב"ז. חלק מ'המלווים' נצטוו ללוות את המעפילים בדרכם לקפריסין. ראשוני 'המלווים' השכילו לסכם עם הבריטים שהחיים הפנימיים במחנות ינוהלו ע"י העצירים. עד מהרה גילו המעפילים - הגיבורים האמיתיים של מפעל ההעפלה - את תכונות הנפש הנדרשות לניהול עצמי של "חיי המחנות". 'המלווים' התרכזו בעיקר בנושא הביטחוני, לרבות הקשר עם הארץ. כמסגרת וכיסוי לפעילות 'ההגנה', הם הקימו במחנות את ארגון 'שורות המגינים', שכלל בתחילת 1948 אלפי צעירים שאומנו אימון קדם צבאי במסווה של פעילות ספורטיבית. אנשי 'שורות המגינים' סייעו ל'מלווים' בפעילותם, כולל בכריית מנהרות ששימשו להברחת אנשים וציוד מ/ואל המחנות ובביצוע פיגועים ב'אוניות הגרוש'. על חשיבות המחנות כמקור להדרכת לוחמים לקראת המלחמה הקרבה ובאה, תעיד העובדה שמטה הפלמ"ח ראה לנכון להחדיר למחנות משלחות "קבע", במקום 'המלווים' ששהו במחנות על בסיס "מזדמן".
[רשמו: יהודה וצבי בן-צור]
בול שהופיע ב-1997 מציין את מפעל ההעפלה, 1934-1948.
|
|
