משפט אייכמן

האחראים על הנפקת בולי ישראל לא רצו כנראה ששמו של הפושע הנאצי צורר היהודים אייכמן יופיע על בול ישראלי ונתנו לפיכך לבול על נושא "משפט אייכמן" את הכותרת "צדק בירושלים, התשכ"א".

אוטו אדולף אייכמן היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, בדרגת אובר-שטורמבנפיהרר (סגן-אלוף) באס.אס., מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. לפני מלה"ע תפקידו של אייכמן היה לפעול להגירה הכפוייה של היהודים מגרמניה. במסגרת תפקיד זה אף ביקר ב- 1937 עם מפקדו בארץ ישראל המנדטורית, כדי לבדוק את אופציית ההגירה של יהודים לארץ ישראל. אוניתם עגנה בחיפה, אולם מכיוון ששלטונות המנדט סירבו להעניק להם אשרת ביקור הם ירדו לחוף רק לשעות בודדות.

בזמן המלחמה עמד אייכמן בראש המחלקה היהודית בגסטפו. בעקבות ועידת ואנזה, שאייכמן היה בין מארגניה ומשתתפיה, הוא הפך לאחראי על הובלת מליוני יהודי אירופה לאתרי ההשמדה. במהלך עבודתו ביקר מספר פעמים במחנות השמדה על מנת ללמוד מקרוב על יעילות עבודתו וראה במו עיניו את גורל המגורשים. לשיא יעילותו הגיע ב-1944 בהונגריה. במרץ אותה שנה, לאחר השתלטות הנאצים על הונגריה, בא אייכמן בראש צוות מיוחד של האס.אס. לבודפשט וניהל בעצמו את הגירוש. בתקופה הקצרה שבין מאי ליולי, הוא הצליח לגרש כ-440,000 יהודים מכל רחבי הונגריה בעיקר למחנה ההשמדה אושוויץ. באוקטובר אותה שנה שלח כ-76,000 יהודים בצעדות מוות לכיוון אוסטריה, כיוון שקווי הרכבת לפולין לא פעלו יותר ופעילות תאי הגזים במחנות ההשמדה נפסקה עקב התקרבות הצבא האדום.

לאחר המלחמה הצליח אייכמן להימלט ומצא בסופו של דבר מחבוא בארגנטינה, לו ולמשפחתו, תחת שם בדוי. ב-1960 נלכד אייכמן במקום מגוריו בבואנוס איירס על ידי "המוסד", בפעולה שתוכננה ובוצעה בפיקודו של ראש "המוסד", איסר הראל. אייכמן נחטף ב-11 במאי, והובא לישראל בחשאי ב-21 במאי.

משפט אייכמן כאירוע היסטורי נמשך כמעט שנתיים. ראשיתו של האירוע ב-23 למאי 1960 עת הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון לכנסת הנרעשת הודעה ובה 62 מילים: "עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה ע"י שירותי הביטחון הישראלים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם "הפתרון הסופי של בעיית היהודים", כלומר – השמדת ששה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל, בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י – 1950".
התגובה להודעה הייתה זעזוע ציבורי, מהחזקים ביותר שעברו על הציבור הישראלי מעודם.

משפטו של אייכמן נפתח כמעט שנה תמימה לאחר הודעה זו, ב-11 לאפריל 1961. ההליך בבית המשפט המחוזי נמשך עד מחצית אוגוסט 1961. פסק הדין המרשיע ניתן ב-12.12.1961. שלושה ימים מאוחר יותר נגזרה עליו מיתה על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

ב-29.5.1962 אייכמן הגיש ערעור על גזר הדין לבית המשפט העליון; הערעור נדחה. גם נשיא המדינה לא נעתר לבקשת החנינה. אור ליום 31 במאי 1962, כמעט שנתיים לאחר הודעתו של בן-גוריון, הוצא אייכמן להורג בתליה בכלא רמלה. גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאלים של מדינת ישראל.

בחייה של כל אומה ובחייו של כל דור מתרחשים לעיתים אירועים מעצבי תודעה – חוויות שרישומן אינו נמחק מהתודעה במשך שנים רבות. משפט אייכמן, מהאירועים המתוקשרים ביותר בתולדות המדינה, הוא אירוע מסוג כזה. בבסיסו ניצבו שני האירועים המרכזיים בתולדות עם ישראל במאה ה-20: השואה והקמת מדינת ישראל. במהותו התגבשו שתי הבנות-יסוד. האחת – אודות משמעותה של מדינה יהודית ריבונית, שרק עם הקמתה התאפשר לעם היהודי לשפוט את מי שהרע לו; והאחרת שנייה – המעבר ההכרתי שעברו הישראלים ביחס לשואה ממצב של מידע למצב של ידיעה. במשפטי נירנברג, שניהלו בעלות הברית מיד לאחר המלחמה, נחשף לציבור חלק ניכר מהמידע. באותה עת, מהותו טרם הופנמה או הובנה כהלכה. במשפט אייכמן הפך מידע זה לידיעה.

שתיים מתוצאותיו ארוכות הטווח של תהליך זה היו השינוי במעמדם הציבורי של ניצולי השואה, שהפכו לגשר החי שבין הישראלים לעברם; והשינוי במקום המרכזי שתפסה מאז השואה בזהותם הלאומית של הישראלים, כמו גם בשיח הציבורי, המשפטי, המוסרי, החינוכי והתרבותי בעולם ובישראל כאחת.

את הדברים על משפט אייכמן ורישומו על החברה בישראל כתבה פרופ' חנה יבלונקה.

הבול הונפק ב-2012, עיצוב: ליאת דסאו.

תיאור הבול: בבול נראה ציורו של מירון סימה ובו האצבע המאשימה של גדעון האוזנר – היועץ המשפט לממשלה והתובע במשפט (מירון סימה הוזמן באופן בלעדי לרשום את דיוקנאות המשתתפים במשפט; הציור באדיבות אוסף המשכן לאמנות, עין חרוד). הציור מתייחס לדבריו של האוזנר: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים, אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים, מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא."