משה דיין

משה דיין היה אחד האישים הבולטים של מדינת ישראל בדור הראשון לקיומה ובעייני רוב הציבור נחשב לגיבור לאומי. ללא ספק הוא היה אחד ממעצבי דמותה העיקריים – שכן, לא היה כמעט אירוע בטחוני או מדיני שלא היה קשור בו. משה דיין נולד בדגניה, הקיבוץ הראשון בארץ, ב-20 במאי 1915. בהיותו בן חמש לערך הצטרפו הוריו למייסדי נהלל, המושב הראשון בארץ-ישראל.

מעורבותו ומנהיגותו של משה דיין בנושאי ביטחון החלו בנהלל בהיותו נוטר והוא התקדם בשורת תפקידים עד לצמרת הפיקוד של ההגנה. הוא נתפס ע"י הבריטים בקיץ 1939 – אחד מתוך 43 חברי ההגנה שנתפסו – וניכלא בכלא עכו בעוון החזקת נשק בלתי חוקית. לאחר כשנה וחצי בכלא שוחרר על רקע שיפור היחסים בין היישוב והבריטים עקב התקרבות החזית במלה"ע לארץ.

ב- 1944 עמד דיין בראש יחידת סיור של ההגנה שהשתתפה בפלישת הבריטים לסוריה. בקרב שהתחולל הוא איבד את עינו ומאז הפכה הרטייה השחורה לסימן ההיכר החזותי שלו. במלחמת הקוממיות נשלח לפקד על גזרת כינרת והדגניות שעמדו במצב קשה מול הפולשים הסורים. בהמשך המלחמה מונה כמפקד גדוד הפשיטה הממוכן (גדוד 89) ובראשו פרץ ללוד ורמלה. כמפקד ירושלים, השתתף במשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק עם המלך עבדאללה ונציגיו. בצה"ל שרת כראש אג"ם, כאלוף פיקוד הדרום וכאלוף פיקוד הצפון. בדצמבר 1953 מונה לרמטכ"ל.

משה דיין מילא תפקיד מכריע בעיצובו של צה"ל ובפיתוח תורת לחימה חדשה, שגובשה בפעולות התגמול והגיעה לשיאה ב"מבצע קדש" באוקטובר 1956. בינואר 1958 פרש דיין מצה"ל והצטרף לחיים הפוליטיים במסגרת מפא"י. הוא נבחר לכנסת הרביעית וכיהן כשר החקלאות בממשלת דוד בן-גוריון. ערב מלחמת ששת הימים (ב- 1 ביוני 1967) מונה דיין לשר הביטחון בממשלת הליכוד הלאומי ובתפקיד זה עמד בראש המערכת הביטחונית-צבאית בעת הניצחון המפואר של צה"ל במלחמה זו.

לאחר המלחמה עיצב משה דיין את מדיניות ה "גשרים הפתוחים" וניסה לפתח מסגרת של "חיים משותפים" עם תושבי השטחים. הוא פעל להנהיג "יחסים אחרים" בין ישראל לשכניה – במטרה להחדיר לתודעת הערבים, שישראל היא תופעת קבע לגיטימית, המחייבת אותם להכיר בנוכחותה ובזכויותיה. במלחמת יום הכיפורים המשיך לכהן כשר ביטחון והיה נושא לביקורת ציבורית חריפה על ההפתעה שבפרוץ המלחמה ועל תפקודו של צה"ל. בסיום המלחמה היה דיין שותף פעיל בהשגת הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים. בבחירות 1977, נענה דיין להזמנת מנהיג הליכוד, מנחם בגין, לכהן כשר חוץ בממשלתו.

כשר חוץ, יצר דיין את המגעים הראשונים לקראת ביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים. דיין מילא תפקיד מרכזי בועידת קמפ-דייויד ובחתימת הסכם השלום עם מצרים. הוא פרש מהממשלה ב- 23 באוקטובר 1979, בגלל חילוקי דעות בשאלת הגמשתו של הסכם האוטונומיה לערביי יו"ש ועזה.

משה דיין , בן הארץ, מצביא ומדינאי, נפטר ב-16 באוקטובר 1981.

להלן פרטים נוספים על אישיותו וחייו הפרטיים של דיין כפי שמפורסמים בויקיפדיה (עם השמטות לצורך קיצור): דיין היה בין הדמויות המרתקות ביותר שהצמיחה הציבוריות הישראלית. כאדם היה בעל חוש הומור, חריף ויודע ספר. הוא ניחן ביכולת ניתוח ובאינטלקט חד, כמו גם בלשון חריפה. מעולם לא היסס להביע את דעתו, גם כשזו נגדה את האינטרס האישי או הפוליטי שלו, או כשסתרה דעה קודמת. דיין נחשב תמיד לפרגמטיסט המנתח את המצב בצורה ריאלית ומנסה להתאים עצמו למציאות המשתנה. ידועה אמרתו "רק חמור אינו משנה את דעתו". הייתה זו אמרה של אדם היכול לומר ולעשות את כל העולה על רוחו, כאשר הפופולאריות שלו בציבור נותנת לו חסינות מפני תוצאות אמרותיו. אריק שרון אמר פעם על משה דיין כך: "הוא קם בבוקר ויש לו מאה רעיונות בראש. מתוכם 95 מסוכנים, שלושה גרועים אבל שניים גאוניים".

דיין חש זיקה אל התנ"ך, ואף כתב ספר בשם "לחיות עם התנ"ך". בשנת 1954 נתפס לתחביב הארכיאולוגיה. הוא ביצע, בעודו במדים, חפירות ארכיאולוגיות בלתי חוקיות, ואף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, והיה רוכש מהם עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר במרץ 1968 התמוטטה חפירה ארכיאולוגית בעת ששהה בה, והוא נקבר תחתיה ואך בנס ניצל ממוות.

ביקורת רבה הוטחה בו בשל העובדה שאת ממצאיו הארכיאולוגים שמר לרוב לעצמו, ולמעשה שהיה שודד עתיקות. כנגד דיין הוגשו תלונות רבות על הפרות חוק אלו, שלא טופלו. רחל דיין, אשתו השנייה, ירשה ממנו את האוסף הארכיאולוגי ומכרה אותו למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר‏. טענות לגבי זלזולו של דיין בחוק נשמעו גם בתחומים אחרים.

חייו האישיים היו סוערים לא פחות. מספר מערכות יחסים עם נשים, שניהל במקביל לחיי נישואיו לרות דיין, נחשפו ויצרו שערוריות זוטא. בשנת 1963 פרסמה אישה – אשתו של סגן אלוף בצה"ל וידיד נעוריו של דיין עוד מימי נהלל – פרטים על יחסי המין שלה עם דיין. הבעל הנבגד פנה אל בן-גוריון בדרישה שינקוט צעדים כנגד דיין, ונענה שאף דוד המלך נשאר בתפקיד מלך ישראל לאחר שנחשפה פרשת האהבים עם בת שבע, וכי העם הבריטי לא הדיח את הוריישו נלסון לאחר שנתגלה כי זה לקח לו לפילגש את אשת השגריר הבריטי בנאפולי.

בפרשה נוספת, שאירעה בתחילת שנות השבעים, בעת שדיין כיהן כשר הביטחון, נסחט דיין על ידי צעירה כבת עשרים שעמה קיים יחסי מין במשך זמן מה. הפרשה נתקלה בישראל בקשר של שתיקה, פרט לפרסום בשבועון "העולם הזה" (היא פורסמה גם בשבועון הגרמני "שטרן"). בקרב הציבור הרחב לא הצליחו מעלליו המיניים של דיין לפגוע בתדמיתו, ונהפוך הוא, הדבר נראה בעיני חלק מהציבור כסממן של גבריותו והתעלמותו מן המוסכמות.

אחת מפרשיות האהבים שניהל התגבשה לבסוף לכדי קשר שנמשך במשך שנים רבות (משנת 1957) ולבסוף לחיי נישואין. רחל דיין, שיחסיה עם משה החלו בהיותה נשואה לגבר אחר, הייתה לאשתו השנייה, לאחר שהתגרש מרות דיין לאחר 37 שנות נישואין. רחל נותרה לצדו בשנותיו האחרונות עד מותו. יחסיו הסבוכים של דיין עם ילדיו זכו להתעניינות ציבורית רבה והעיסוק של התקשורת במשפחת דיין נמשך עד היום.

הבול הונפק ב-1988. עיצוב: רותי אל חנן מלכא בקמן.