מגילת העצמאות

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 4 אחר-הצהריים, פתח דוד בן-גוריון את טקס הכרזת המדינה בהכריזו בפני כ-250 מוזמנים – חברי מנהלת העם, מועצת-העם ונציגי היישוב היהודי והתנועה הציונית: "אקרא לפניכם מגילת היסוד של מדינת ישראל".

ברכת "שהחיינו" ושירת "התקווה" סיימו את הטקס שארך 32 דקות. חברי מועצת-העם, שהפכה במעמד זה למועצת-המדינה הזמנית, חתמו על המגילה. במהלך הטקס התאפסו בחוץ אלפי אנשים.

טקס ההכרזה נערך במוזיאון תל-אביב, שלימים הפך ל"היכל העצמאות", ובו משוחזר כיום אולם ההכרזה על הקמת המדינה. בניין המוזיאון – לפני שהורחב – שימש כביתו הפרטי של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל-אביב, שהעמיד את ביתו הפרטי לשירות הציבור כמוזיאון לאמנות של העיר העברית הראשונה.

כיום ניתן לראות בהיכל העצמאות גם תצוגת קבע הסוקרת את הרקע ההיסטורי להקמת המדינה. היכל העצמאות הינו שלוחה של מוזיאון ארץ-ישראל תל-אביב.

הבול העוקב עם ההסבר באנגלית מוקדש לטקס הכרזת המדינה.

מגילת העצמאות –
מגילת העצמאות היא המסמך שהכריז על הקמתה של מדינת ישראל. "מגילת העצמאות" הוא אמנם שמה המקובל, אך שמה הרשמי הוא "הכרזה על הקמת מדינת ישראל". את המגילה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות שנערך במוזיאון תל אביב הישן (שדרות רוטשילד 16, תל אביב), ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

למגילת העצמאות אין תוקף חוקי מחייב. כבר בשנת 1948 קבע בית המשפט הגבוה לצדק כי המדובר במסמך המבטא את "חזון העם" ואת "האני מאמין" שלו, אך אין לו כל תוקף של ממש אל מול חוק או פקודה המתנגשים עמו. המגילה מבטיחה שישראל תתן "שיווין זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה" אבל לא מגדירה את המדינה תוך שימוש במלת התואר "דמוקרטית".

להלן מספר קוריוזים מעניינים הקשורים במגילה. הראשון בהם הוא היעדרו של חיים ויצמן מרשימת חותמי המגילה. הסבר אחד פורמאלי לכך הוא שויצמן לא היה חבר מועצת העם בזמן ההכרזה (הוא נבחר לנשיא מועצת המדינה, הגוף שהחליף את מועצת העם עם ההכרזה, רק יומיים מאוחר יותר). הסבר אחר טוען שבן-גוריון, יריבו הפוליטי של ויצמן, מנע ממנו לחתום על המגילה, שחתימתה נעשתה בזמן בו שהה ויצמן בארצות הברית. ניתן גם למצוא הסבר נוסף שמבוסס על העובדה שראשון חותמי המגילה היה דוד בן-גוריון שחתימתו היא היחידה שחורגת מהסדר האלפביתי. לפי גרסה זו מחה ויצמן על החריגה ולא הסכים לחתום. לשיטתו, אם נעשתה חריגה, הרי ששמו שלו צריך היה להיות בראש החותמים.

הקוריוז השני קשור לאיזכורו של אלוהים. הדתיים דרשו את איזכורו ומולם היו חילונים שהתנגדו בתוקף. הפשרה הייתה איזכור בודד של "צור ישראל", שהדתיים פירשו כאיזכור אלוהים והחילונים כהתייחסות למורשת העם היהודי.

בין 37 החתומים על המגילה רק שתי נשים – גולדה מאיר ורחל כהן. כל החותמים היו חברי מועצת העם. רחל כהן צורפה למועצה כנציגת ויצו ע"מ שגולדה לא תהיה האישה החתומה היחידה.

מלאכת הקליגרפיה של המגילת הוטלה על המעצב אוטה וליש. במעמד הכרזת העצמאות לא הקריא בן-גוריון מהמגילה, אלא מטיוטה שהודפסה במכונת כתיבה, כיוון שווליש הספיק לכתוב רק את חלקה התחתון של המגילה בשל המחלוקת עד הרגע האחרון על הנוסח הסופי של ההכרזה. לכן המגילה הייתה עשויה משלושה ריבועי נייר קלף תפורים ולאחר הטקס היא נתפרה אל החלק בו חתמו חברי המועצהץ

המגילה המקורית שמורה בגנזך המדינה. המגילה המוצגת באולם שאגאל בכנסת היא העתק.


להלן נוסח ההכרזה:

בארץ ישראל קם העם היהודי בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפלה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה, ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפריים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים. שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השנייה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב- 29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבתו אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ- 1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם י ש ר א ל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שיווין זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין, המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת

ה' אייר תש"ח , 14 במאי 1948

דוד בן גוריון, דניאל אוסטר, מרדכי בן טוב, יצחק בן צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבאום, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-רובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה קובשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה לייב הכהן- פישמן, דוד צבי פינקס, אהרון זיסלינג, משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם כצנלסון, פליקס רוזנבלוט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.


בול מגילת העצמאות הונפק ב-1973, עיצוב: משה עמר. בול "50 שנה להכרזת המדינה" הונפק ב-1998, עיצוב: בתיה טון.