השלום בין ישראל ומצרים

בולי ישראל מעוררים לא אחת תמיהה על הנושאים שנבחרו או שלא נבחרו עבורם. הגדולה בתמיהות היא מן הסתם מדוע לא הנפיקה ישראל בול לציון חתימת הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל ומצרים – ההסכם שנחתם על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, על מדשאות הבית הלבן ב-26 במרץ 1979.

אמת, הופיע ביום חתימת ההסכם בול שנקרא בול השלום, הוא הבול המוצג, אך לא ניתן למצוא עליו ולו רמז שהונפק לציון הסכם השלום הנ"ל. גם דברי ההסבר מטעם השירות הבולאי שליוו את הופעת הבול מכילים מלל רב על השלום כאידיאל יהודי נשגב ("מאז ומתמיד דגלה היהדות בשלום כאידיאל נשגב" וכיו"ב, ראה בהמשך), אך אין שום מלה או פרטים על הסכם השלום והדרך שהובילה אליו (את הרמז הכתוב היחיד שהבול אכן קשור להסכם השלום מספקת חותמת הדואר ע"ג מעטפת היום הראשון שלו, המכריזה "חוזה שלום ישראל מצרים", בעברית, אנגלית וערבית).

מהקמת המדינה עד לחתימת הסכם השלום, שרר בין ישראל לכל שכנותיה, ובראשן מצרים, מצב מלחמה. ישראל ומצרים נלחמו זו בזו במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. בתום מלחמת יום הכיפורים, ב-11 בנובמבר 1973, נחתם הסכם הפסקת אש בין שתי המדינות. ב-21 בדצמבר אותה שנה נערכה בז'נבה ועידה בינלאומית שבעקבותיה נחתמו הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.

בספטמבר 1975, בתקופת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, חתמו ישראל ומצרים על הסכם ביניים שבו התחייבו המדינות שלא לנקוט באיום בשימוש בכוח והצהירו כי הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון לא ייפתר בכוח אלא בדרכי שלום, וישראל התחייבה להעביר למצרים את שדה הנפט באבו רודס. בהצבעה בכנסת תמכו בהסכם זה 70 ח"כים ו-43 התנגדו כאשר בראש המתנגדים עמד מנחם בגין.

ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. הצהרתו של נשיא מצרים עוררה תגובות סוערות בעולם הערבי, בעיקר במדינות שהוגדרו מאוחר יותר כחזית הסירוב: סוריה, לוב, עיראק ואלג'יריה. גם מבית נתקל הנשיא סאדאת בהתנגדות, שבאה לידי ביטוי בהתפטרות שר החוץ שלו. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים.

להכרזה זו קדמו מגעים חשאיים שנוהלו עם מצרים על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין. מגעים אלו הוסתרו מרבים בצמרת המדינית והביטחונית וגרמו להערכה מודיעינית מוטעית כי ביקור סאדאת יסודו במזימה מצרית. ישראל כולה נערכה לביקור שהובטח ע"י עשרות אלפי שוטרים ואנשי צבא. ב-19 בנובמבר 1977, בשעה תשע בערב, נחת סאדאת בישראל והפך בכך למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור רשמי בישראל. סאדאת זכה לקבלת פנים רשמית למרות ששתי המדינות היו פורמלית במצב של מלחמה. ב-20 בנובמבר 1977, נאם הנשיא סאדאת במליאת הכנסת. במהלך שלושת הימים בהם שהה סאדאת בישראל ביקר ב"יד ושם", השתתף בישיבות של סיעות הכנסת, התפלל במסגד אל אקצה ונפגש מספר פעמים עם מנחם בגין.

לאחר ביקורו של סאדאת בישראל החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל ומצרים. שיחות השלום נשאו פרי וב-17 בספטמבר 1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד; הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון והסכם מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים וישראל. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ דייוויד ב-27 בספטמבר 1978 כש-84 חברי הכנסת תמכו, 15 התנגדו ו-17 נמנעו.

הסכם השלום מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את הגבול הקבוע בין שתי המדינות, מורה על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא בסיני, וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל במשפט הבינלאומי. כמו כן מורה ההסכם על הקמת כוח צבאי רב-לאומי שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה וביהודה והשומרון. נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.

הכנסת אישרה את ההסכם ב-22 במרץ 1979 ברוב של 95 בעד ו-18 נגד. שבועיים קודם לכן ביקר בישראל נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, ונאם בכנסת אודות מחויבותה של ארצות הברית לסיוע בהשגת ההסכם ובשמירה עליו.‏ טקס החתימה על חוזה השלום בין ישראל למצרים נערך ב-26 במרץ 1979 על המדשאה הצפונית של הבית הלבן, בנוכחותם של כ-1,500 מוזמנים ובמעמדם של ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית, מנחם בגין ראש ממשלת ישראל ואנואר סאדאת נשיא מצרים. הטקס החל בנגינת ההמנונים של שלוש המדינות ונמשך כ-45 דקות.

הגבול שנקבע בהסכם הוא הגבול שנקבע וסומן בהסכם בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית בשנת 1906 (ידוע גם כקו עקבה רפיח). גבול זה שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1967 - 1949, למעט רצועת עזה שנשלטה אז בידי מצרים. משנת 1967 ועד 1982 שלטה ישראל ברוב חלקי חצי האי סיני. פינוי סיני היה חלק קשה ביותר בהסכם עבור ישראל: בסיני הוקמו יישובים ישראליים – הגדול שבהם, ימית, בצפון מזרח סיני – וכן בסיסי צבא גדולים. המרחב האווירי של סיני שימש לאימוני חיל האוויר, ומשדות הנפט בסיני הופק נפט שהקל על משק האנרגיה הישראלי.

במימונה של ארצות הברית הועברו הבסיסים החשובים של צה"ל מסיני אל הנגב. ארצות הברית אף התחילה להעניק סיוע קבוע לישראל בעקבות החתימה על ההסכם. פינוי היישובים היה מסובך הן בשל הנזק שנגרם לתושבים עצמם, והן בשל רבים שראו בכך ניגוד לערכי ההתיישבות הציונית. התושבים שפונו מבתיהם היו זכאים לפיצוי כספי. עם זאת, חלקם פונו בכוח לאחר שהתבצרו בבתיהם. בהסכם השלום נקבע תחילה שהיישובים יועברו למצרים בשלמותם תמורת תשלום, ואולם בסופו של דבר הוחלט להרוס את היישובים עד היסוד, כדי למנוע ניסיונות של תושבים ישראלים לחזור אליהם לפני השלמת הפינוי, ובכדי שהמצרים לא יישבו מקומות אלו הסמוכים לגבול.

פינוי סיני על ידי ישראל על פי הסכם השלום נעשה בשני שלבים: בשנת 1980 נסוגה ישראל מן הקווים בהם ניצבה בעקבות הסכם הביניים עם מצרים מ-1975 אל מעבר לקו שנמתח לאורך חצי האי, מאל עריש שבצפונו ועד לראס מוחמד שליד שארם א-שייח' שבדרומו. באפריל 1982 פינתה ישראל את יתרת שטח סיני, למעט אזור טאבה (שהפך לאזור מריבה ופונה מספר שנים מאוחר יותר).

חוגי הימין הקימו את "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני" והצליחו להביא אלפי אנשים אל היישובים שנועדו לפינוי. ב-1 באפריל 1982, לאחר שפונו אופירה ומתקני הצבא שבסיני, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. ב-19 באפריל החל המאבק לפינוי ימית כשהחיילים באו לפנות את תושבי העיר ואלפי תומכיהם. התושבים ותומכיהם התבצרו בבתים, על הגגות, ובמרתפים. אלפי חיילים וחיילות (לפינוי נשים וילדים) הגיעו ופינו את האנשים בעזרת כלובים, זרנוקי מים וקצף ועוד. תמונות הפינוי הקשות, הן של המפונים והן של חיילי צה"ל המותקפים על ידי חלק מהמתיישבים, חוללו סערה ציבורית בישראל. אולם, תמיכתן של רוב המפלגות והארגונים הפוליטיים בהסכם הביאה בסופו של דבר לקבלתו על ידי רוב הציבור הישראלי.

על רקע מצבה של מצרים כיום ומצב השלום הקפוא איתה, קשה לרבים לתפוס את המשמעות ההיסטורית של החוזה מ-1979, שעמד במבחן טלטלות רבות ולא נשבר. ההסכם סלל את הדרך לשלום עם ירדן ותרם לשיפור ניכר במעמדה ותדמיתה של ישראל בעולם.

הכתוב לעיל מבוסס על ויקיפדיה. הבול הונפק ב-1979, עיצוב: רוני ואריה הכט.


השירות הבולאי פרסם בהקשר להנפקת הבול את הדברים הבאים שכתב ד"ר ג' ויגודר:

מאז ומתמיד דגלה היהדות בשלום כאידיאל נשגב, שהתבטא ביחסים הן בין האדם לחברו והן בין קבוצה לרעותה – ובמיוחד בין האומות לבין עצמן. מלכתחילה העלתה היהדות את המידה הטובה הזאת לראש סולם הערכים שלה, ומשמעותה הובלטה ביתר שאת על ידי הנסיבות החיצוניות, שבהן היו נתונים החיים היהודיים. בזמן העתיק היו היהודים, עם קטן מוקף מעצמות אדירות, זקוקים לשלום, וכמיהתם לשלום נמשכה במאות השני של חיי מיעוט מפוזר, ולעיתים קרובות נרדף, בקרב הגויים. הפרת השלום בישרה תמיד אסון ממשמש ובא ליהודים.

שורשו של המושג "שלום" ב"שלמות, מושלם", ולא בכדי שגורה בפינו ברכת השלום היומית, כי הרי מביעה היא את מיטב איחוליו של האדם לזולתו. כבר בכתבי-הקודש (מקום שם מופיעה המלה שלום 200 פעם ומעלה) באה לידי ביטוי הגישה היהודית המיוחדת לשלום. מצב-של-שלום פירושו לאו דווקא מצב-של-העדר-מלחמה אלא השלום מובן חיובי לו – עזרה ואימון הדדיים בין אדם לחברו, רווחתן של האומות ושגשוגן. דרישתו של נעים זמירות ישראל "בקש שלום ורדפהו" אומצה ככלל המקובל על הכל. אהרן אחי משה נחשב כהתגלמותו של השלום, סמל הראוי לחיקוי.

החזון של שלום כל עולמי, שלראשונה בוטא על-ידי נביאי ישראל, היה מקור השראה לאנושות, הפתגם על קיר הבניין של האומות המאוחדות לקוח מתיאור ישעיהו את עידן השלמות, את אחרית הימים לאמור: "וכתתו חרבתם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה". בתקופת התלמוד היה השלום משאת נפשם הנעלה ביותר של חז"ל. הם היו חוזרים ואומרים, שאת קיומה של הקהילה ואת אושרה ניתן להבטיח אך ורק אם חייה יהיו מושתתים על שלום. לדעה הזאת נתן ביטוי רבן שמעון בן גמליאל בקובעו, כי "על שלשה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת ועל השלום" – דוגמא אחת מני אבות. זה מה שלימדו אותנו: כי כתבי-הקודש ניתנו לאנושות, כדי לקיים את השלום, וכי "אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום" ובמיוחד מפליגים בשבחו של משכין השלום. את תורת חז"ל ניתן אולי לסכם באימרה: "שלום שקול כנגד הכל".

בספרות הרבנית מוצאים אנחנו כמה וכמה כתבים, המוקדשים לדיון בנושא השלום, מעל לכל יש להזכיר בהקשר זה את "מסכת שלום", שהופיעה במאה השניה או השלישית ושכל פרק בה פותח במילים "גדול השלום". היא דנה במרכזיות השלום במחשבה היהודית – בין אדם לחברו, בין אומה לרעותה ואפילו בקרב גרמי השמים (מוסבר שם, שבלעדי השלום לא יהיו ממלכת השמים והמלאכים מסוגלים לתפקד). הקביעה "כשיבוא המשיח תהיה בשורתו הראשונה בשורת שלום" מיטיבה לשרף את האמונה הנפוצה, שהשלום הבין-לאומי מרכיב של משיחיות אוטופית הוא. השכנת השלום היא הפעולה הראשונה שמצפים מן המשיח – "שר השלום". השלים הוא אף הרעיון המונח ביסודה של הליטורגיה היהודית. הברכה, שהיו הכהנים משמיעים בבית המקדש וממשיכים להשמיע בבית הכנסת מסתימת במשפט: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

הכמיהה לשלום כברכה שאין כמוה, עוברת כחוט השני במחשבה היהודית ובספרות היהודית. הוגי-דעות שאחרי תקופת התלמוד עמדו על היבטיו החיוביים והיו מציגים אותו ככוח מניע למען השגת ידידות ושלום בעולם. השלום נחשב כאחד הערכים המוסריים העיקריים, המושפע מן החתירה המעשית לאחווה באנושות, לצדק חברתי ולאמת. בעיני הוגי הדעות היהודיים בני-זמננו מכל התחומים נראה רק היהודי רודף-השלום כחסדם האמיתי של הנביאים. לדעתם אין קרבן יקר מדי, כדי למנוע מלחמה. הם מציינים, שהדת היהודית, שההיסטוריה היהודית, שהיעוד היהודי, מחייבים את היהודי לאהוב את השלום. השלום נחשב כחוק הטבע, כי הרי "הרים לעולם אינם יכולים להתקרב זה אל זה", שעה שהאדם מסוגל לנוע לקראת רעהו".

כמיהתו המושרשת, של היהודי לשלום התחזקה במדינת ישראל עוד יותר. למרבה הצער עובדה היא, שכינונה מחדש של מדינה יהודית עצמאית כרוך היה ונתאפשר אך ורק במאבק מזוין וכי הבטחת קיומה הצריכה מלחמות נוספות. הסיכוי להסכם שלום עם אחת משכנותיה עורר תקוות גדולות בארץ, שאכן תתגשם הנבואה, כי "פרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן". כפי שביטא את התחושה הזאת ר' נחמן מברצלב: "כשנכרתה ברית שלום, נוכח הקב"ה" . מאז חורבן בית שני לפני תשע-עשרה מאות שנים הכותל המערבי, שרידו היחיד, הוא המקום המקודש ביותר של עמנו. בכל הדורות היו באים לכאן יהודים, כדי להתפלל ולשפוך את ליבם. את בקשתם הנכספת ביותר היו רושמים על פיסת נייר ושמים אותה באחד מסדקיו. על הבול שלפנינו מוצג אחד הסדקים בכותל המערבי ובו פתק, המסמל את הבקשה הנכספת ביותר של העם החי בישראל – ה ש ל ו ם.