הסגנון הבין-לאומי

בשם "הסגנון הבין-לאומי" נקראית הארכיטקטורה המודרנית באירופה של שנות ה- 20 וה- 30 במאה הקודמת, שבאה לידי ביטוי בעיקר בבנייה של הארכיטקטים לה-קורביזיה, גרופיוס, מיס ואן דר רוהה, מנדלסון ואחרים. מרכיבים קובייתיים פשוטים, שורות של חלונות וקורות בטון אופקיות ואנכיות, שילוב של בטון מזוין, פלדה וזכוכית, יחד עם גישה פונקציונלית, הם המאפיינים את הסגנון הזה.

ארכיטקטים יהודים שעלו לארץ בשנות השלושים, בעיקר ממרכז אירופה, הביאו אתם משם את רעיונות הסגנון הבין-לאומי. הסגנון אומץ אמנם בעיקר בתל אביב – העיר היחידה בעולם שבה השתמר אזור שלם הבנוי על-פי עקרונות הסגנון הבין-לאומי – אך יושם גם בחיפה, בירושלים, בקיבוצים ובמושבים. הבתים בסגנון הבין-לאומי בתל אביב מקנים לעיר עד היום את אחד המראות המאפיינים אותה ביותר. בתל אביב קיים גם הריכוז הגדול בעולם של בניינים הבנויים לשימור ומתוכם כ- 1000 בסגנון הבין-לאומי.

לא מדובר כאן בהעתקה פשוטה של אלמנטים סגנוניים אלא בהתאמה שלהם לתנאי האקלים ולדרישות של הארץ החדשה. כך לדוגמא, הוחלפו חלונות הזכוכית הגדולים, הנהוגים באירופה דלת-השמש, במרפסות עמוקות שיצרו צל בחדרים הפנימיים : הוקטן גודל החלונות, והבתים הועמדו על עמודי בטון כדי לאפשר אוורור וקירור וגם שטחי גינון רחבים יותר. המאמץ שהושקע בתכנון עירוני כללי, כבישים, רחובות וכיכרות, הפך את תל אביב מעיר הגנים כפי שתוכננה במקור ל"עיר הלבנה" המטרופוליטנית, שעד היום היא מרכז לארכיטקטורה מודרנית.

בשנת 1972 אושרה על-ידי ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו) אמנה, שנועדה להגן על אתרי מורשת עולמית. במסגרת התוכנית נקבעו כללים לבחינת אתרי טבע ותרבות, ולהערכת מידת חשיבותם למורשת התרבותית המשותפת לאנושות כולה. כל מדינה נדרשת להכין רשימה של אתרים הנמצאים בשטחה, ואחת לשנה מקיים המרכז למורשת עולמית של אונסק"ו ישיבה מיוחדת, בה מועלות מועמדויות של אתרים, והנבחרים שבהם זוכים להיכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של האו"ם. בשנת 2000 אושררה האמנה על-ידי ממשלת ישראל. "תל-אביב – העיר הלבנה" התווספה לרשימה ב-2003.

דוגמה מובהקת לאזור שנבנה בסגנון הבין-לאומי היא אזור כיכר דיזנגוף, שתוכננה בשנת 1934 על-ידי ג'ניה אוורבוך. הכיכר, כפי שנראתה בסוף שנות החמישים, מופיעה על הבול העוקב (עם ההסבר באנגלית) מסדרת "אתרי מורשת עולמית", 2007. כן מראה הבול, מפת רחובות של אזור הכיכר, ובעיגול – קטע מחזית מבנה המאפיין את אדריכלות הסגנון הבין-לאומי (הבניין ברחוב בן עמי פינת כיכר דיזנגוף).

להלן תאור המבנים שמופיעים על הבולים בגליון "אדריכלות הסגנון הבין-לאומי", 1994.

"בית הדר" (1936-1938), קרול רובין (1899-1955):
קרל רובין, המתכנן של בית המשרדים הראשון שנבנה כשלד פלדה בתל אביב, נולד בגליציה ולמד בווינה. בשנת 1926 עלה לארץ ועבד פה עד 1931. בשנה זו נסע לאירופה ועבד במשרד הברלינאי של הארכיטקט היהודי המפורסם אריך מנדלסון. השפעתו של מנדלסון עליו מורגשת בעבודותיו בתל אביב. ב- 1932 הוא חזר לארץ פתח משרד עצמאי בתל אביב ותכנן בתי מגורים ומבני ציבור רבים. הבניין המתקדם והמרשים ביותר שרובין תכנן הוא בית הדר. המבנה מאופיין על ידי צורות קובייתיות – זוויתיות – מדורגות עם סיומת של חצי עיגול ברוחב של 17 מטר, שמדגישה את צומת הרחובות למרגלותיו. הבניין שתוכנן ב- 1934 והוקם בשנים 1936-1938 הוא בעל חמש קומות בחזית המעוגלת וארבע קומות באגפים. שורות של חלונות וקורת בטון אופקית מעל חלונות הראווה, יחד עם הטיח החלק והבהיר שהיה במקור, מקנים לבניין את המראה האופייני של הסגנון הבין-לאומי.

בית חולים "אסותא" (1934-1935), יוסף נויפלד (1899-1980):
יוסף נויפלד, המתכנן של בית החולים הפרטי אסותא, נולד בגליציה ולמד בווינה וברומא. בשנת 1920 עלה לארץ ואחר כך נסע לאירופה כדי לעבוד כאסיסטנט אצל הארכיטקט היהודי המפורסם אריך מנדלסון בברלין ואצל הארכיטקט ברונו טאוט במוסקבה. ב- 1932 הוא חזר לארץ ופתח משרד אדריכלים בתל אביב עם שותפים שונים. נויפלד תכנן ובנה בתים פרטיים, בתי חולים, בתי ספר, שיכוני פועלים ומבנים בקיבוצים. בשנות הארבעים הוא הגיע לארה"ב, עבד שם כארכיטקט ולימד באוניברסיטת ייל. בית חולים אסותא מצביע על הרצון של נויפלד, שלמד ארכיטקטורה מודרנית באירופה, להקים בניין פונקציונלי בעל פרופורציות מאוזנות. האפיונים של המכלול הם מבנים מוארכים עם גגות שטוחים, שורות אופקיות של חלונות, קירות לבנים עם טיח חלק ומעקות מצינורות פלדה. בצורתו מזכיר הבניין הזה, בעיקר בגלל המרפסות הבולטות והמעקות מצינורות הפלדה, את הארכיטקטורה של הבאוהאוס בדסאו, שהוקם ב- 1926 על ידי וולטר גרופיוס.

מעונות עובדים "הוד" (1934-1936), אריה שרון (1900-1984):
אריה שרון, המתכנן של מעונות עובדים, נולד בפולין, עלה לארץ ב- 1920 והיה בין מייסדי קיבוץ גן שמואל. בין השנים 1926-1929 למד ארכיטקטורה בבאוהאוס המפורסם בדסאו שבגרמניה . הוא עבד במשרד הארכיטקטים של הנס מאייר. אחרי שובו לארץ ב- 1931 פתח משרד בתל אביב ותרם רבות לעיצוב הארכיטקטורה המודרנית בישראל. הוא תכנן ובנה בתי מגורים, שיכוני פועלים, בתי ספר ומבנים בקיבוצים. ספרו הנפוץ, שיצא בחו"ל, "קיבוץ ובאוהאוס" תרם לקשר בין הארכיטקטורה של ארץ ישראל ותל אביב ובין סגנון הבאוהאוס. מעונות העובדים הוקמו במרכז תל אביב עבור ההסתדרות הציונית. על שטח שזכה לחלוקה מיוחדת הוקמו שלושה בלוקים, בעלי שלוש קומות כל אחד, עם 127 דירות, סביב חצר מרכזית. חזיתות המבנים הארוכים מחולקות על ידי חדרי מדרגות ומרפסות שצורתם דומה לארכיטקטורה של הבאוהאוס בדסאו. החזיתות המקוריות והמרפסות שונו מהותית אחרי שיפוצים ואיבדו את המראה האופייני שלהן.

בתים נוספים של מעונות עובדים הוקמו על ידי יוסף נויפלד וקרל רובין וגם המבנים שלהם מראים על ההשפעה התכנונית, הרעיונית והסגנונית של הדיור ההמוני האופייני באירופה של שנות ה- 20.

מבוסס על דברים שכתבה ד"ר עדינה מאיר-מריל לרגל הנפקת הבולים.

הבולים הונפקו ב-1994. עיצוב: יגאל גבאי.