מאז הפסקת כריית נחושת בתמנע – בקעה בצורת פרסה כ-25 קילומטר מצפון לאילת – באמצע שנות השמונים, הוחל בניצול הפוטנציאל התיירותי של האזור. נפתח במקום "פארק תמנע" המציע למבקרים בו שלל פעילויות ואתרי ביקור: עמודי שלמה (המוצגים ע"ג הבול), סלע הפטרייה, אתרים ארכיאולוגים של פולחן וכריית נחושת, אגם מלאכותי, אתר הסברה והדגמה של סיפור האדם והנחושת בתמנע ("נחושתמנע"), אוהל בדואי, רכיבת גמלים, מילוי בקבוקים בחול צבעוני, מיצג אור קולי ועוד.

בקעת תמנע מציגה חלון גאולוגי שבו נחשפים סלעים מגוונים המכילים מינרלים דוגמת נחושת, ברזל, מנגן ועוד. בבקעה סלעים מגמתיים, סלעי משקע יבשתיים וימיים ומשקעי סחף. סלעי המשקע היבשתיים כוללים אבני חול לבנות וצבעוניות. סלעי המשקע הימיים כוללים את "תצורת תמנע" של דולומיט חולי ופצלים ומגוון סלעים עשירים במאובנים מתקופות מאוחרות יותר. תהליכי השבירה של השבר הסורי-אפריקאי יצרו מפלסי סחיפה והשקעה של קונגלומרטים בבסיסי הסחיפה של נחל תמנע ונחל נחושתן.

מחשופי נחושת נמצאים בתמנע בשלוש שכבות: בסלעים מגמתיים בדייקים, בסלעי הדולומיט בהם שכבות או עורקים של נחושת עם מנגן, ובאבן החול הלבנה שם הנחושת נמצאת בדר"כ ספוגה בסלע. הנחושת הייתה המתכת הראשונה שנעשה בה שימוש ליצירת כלי עבודה, כלי נשק, כלי בית, כלי יוקרה ופולחן. בתמנע נתגלו שרידים ועדויות להתפתחות הכרייה וההפקה לכל שלביהן.

נלסון גליק, שהיה הארכיאולוג הראשון שקיים חפירות שיטתיות בתמנע בשנות השלושים של המאה הקודמת ייחס את המכרות בתמנע, בשלבם המפותח ביותר, למאה ה-10 לפנה"ס. הוא קשר את האתר עם שלמה המלך וממלכתו, ומכאן גם השם שהוקנה למקום - "מכרות המלך שלמה". כשלושים שנה אחריו, בחפירות שהחלו ב-1959, מצא בנו רותנברג מקדש מצרי במקום, ולכן ייחס את שיא הכרייה לימי הפרעונים הרעמססיים של השושלות 19-20 של הממלכה החדשה של מצרים. החל משנת 2009, נוטים הארכיאולוגים לחזור לתארוך של גליק, זאת בעקבות חפירות חדשות של ד"ר ארז בן יוסף מאוניברסיטת תל אביב.

רוב המכרות העתיקות בתמנע שייכים למפעל ענק אחד, המיוחס כיום לימי שלמה המלך וממלכת ישראל המאוחדת. אותרו מעל ל-8,000 פירי כרייה השייכים למפעל זה. הכניסה למכרות הייתה דרך פירי כרייה אנכיים שבתחתית כל אחד מהם נחצבה מנהרה אופקית ראשית וממנה התפצלו מנהרות כרייה בהתאם לפיצול עורקי המינרליזציה. התכת הנחושת מן העפרות התבצעה ב-11 מחנות, שחלקם שמשו גם למגורי הפועלים ולאחסון. תנורי ההפקה נבנו כגומה חפורה בקרקע בקוטר ועומק של כ-45 ס"מ, ושניים או שלושה זוגות מפוחים עשויים צינורות של עור וחרס הוחדרו לתוך התנור בנטייה כלפי מטה.

פעילות כריית הנחושת התחדשה לאחר קום המדינה, ובשנות החמישים הוקמו מכרות חדשים על בסיס כלכלי. ב-1976 נסגרו מכרות הנחושת לראשונה עקב הפסדים תפעוליים וב-1984 נפסקה סופית פעילות הכרייה. כיום מייצרים במפעל גופרת נחושת - אבקה כחולה שלה ישומים תעשייתים שונים. חומרי הגלם לייצור מובאים לאזור ואינם תוצר של כרייה מקומית.

הבול הונפק ב-2012 במסגרת הסדרה "בקרו בישראל 2012". עיצוב: פיני חמו.