שערי העיר העתיקה בירושלים
שער יפו (0.15 ל"י, גליונית מימין)–
החשוב מכל שערי ירושלים. קראו לו כך, כי ממנו מתחילה דרך מערבה-צפונה אל העיר יפו – נמלה של ירושלים מימי קדם. הערבים קוראים לו: באב אלח'ליל – שער חברון, כי ממנו דרך אחרת דרומה אל חברון – הנקראת בערבית אלח'ליל. שער יפו והחומה בצידיו נבנו בשנת 1538 בימי שלטון התורכים. כתובת ערבית הקבועה מעל השער מספרת על בנינו בימי הסולטאן סולימאן המפואר. שער יפו היה מרכז החיים הציבוריים והמסחריים של ירושלים במשך דורות רבים. סמוך אליו היו בימי התורכים מוסדות העירייה והממשלה, משרדים, חנויות ובתי מלון. בין שער יפו ומגדל-דוד הקרוב אליו, הייתה חפורה תעלה עמוקה, חלק מחפיר המקיף את מגדל-דוד מסביב, לשם הגנה מפני אויב מסתער. החפיר נראה עד ימינו, אולם הקטע בצד שער-יפו נסתם בשנת 1898 לקראת ביקורו של וילהלם השני קיסר גרמניה. במלחמת העולם הראשונה, ב- 1917, נכנס דרך שער יפו בחגיגיות רבה גנרל אדמונד אלנבי, המפקד העליון של צבאות בריטניה, בלוית קציני מטהו וגדודי חיילים, ימים אחדים אחרי כיבוש העיר מידי התורכים.
השער החדש (0.18 ל"י, גליונית מימין)–
נמצא במקום הגבוה ביותר והוא הצעיר מכל שערי ירושלים. נפתח בשנת 1889, ברשות הסולטאן התורכי עבדול חמיד, ולפיכך היה נקרא גם על שמו באב עבדול חמיד ובקיצור באב א-סולטאן. בהשתדלותו של השגריר הצרפתי בבירת תורכיה, הסכים הסולטאן להרשות לפרוץ החומה במקום הזה ולהתקין את השער, במטרה להקל על הקשר בין הרובע הנוצרי הקרוב והמנזרים הסמוכים במלחמת העצמאות תש"ח 1948 הצליחו לוחמים יהודים לפרוץ שער זה, אולם נאלצו לסגת ממנו. בצד הפתח בשער כתובת המספרת על הפריצה הזאת, ב- 17.7.1948.
שער שכם (0.35 ל"י, גליונית מימין)–
היפה מכל השערים ומשמש מרכז החיים הערביים במזרח העיר. נקרא על העיר שכם, בירת שומרון, כי מפה מתחילה הדרך אליה צפונה. הנוצרים בימינו קוראים לו שער דמשק, כי אותה דרך המובילה אל שכם, נמשכת ממנה גם אל דמשק בסוריה. הערבים קוראים לו באב אל-עמוד – שער העמוד. אולי זכר לאותו עמוד שהיה ניצב מול השער, מבפנים, וממנו מדדו את המרחקים. עמוד זה נראה במפת מידבא מהמאה השישית, והיא משובצת ברצפת פסיפס הנמצאת עד היום בעיירה מ'דבא בעבר ירדן מזרחה. מתחת לשער של ימינו, נראים שרידים של חומה קדומה יותר וגם שער עתיק, מימי הרומאים. על השער הזה כתובת מטושטשת ובה אפשר לקרוא את השם איליה קפיטולינה – שמה הרומאי של ירושלים.
שער הורדוס (0.85 ל"י, גליונית מימין)–
נקרא על שם הורדוס המלך, שבנה הרבה בנינים בירושלים בימי קדם. קוראים לו גם שער הפרחים. תרגום שמו הערבי באב א-זאהרה. בימי הביניים קראו לו באב א-סאהרה, על שם הגבעה הסמוכה, א-סאהרה, שעליה משתרע בית קברות מוסלמי, השם א-סאהרה, פירושו בערבית ערים, הבלתי נרדמים בלילה. כך יקראו למקום שבו יקומו המתים באחרית הימים לתחייה הנצחית ולעולם לא יירדמו. השם נזכר בקוראן "אולם רק תקע (בשופר) אחד…והנה המה בא-סאהרה". המילה א-סאהרה נשתבש בפי ההמון למילה א-זאהרה, שפירושה פרח ומכאן השם באב א-זאהרה – שער הפרחים.
*** הגליונית מימין הונפקה ב-1971, עיצוב: אליעזר ויסהוף.
שער האריות (0.15 ל"י, גליונית משמאל)–
הוא הפתח היחידי בצידה המזרחי של החומה. מבואו הכפול מעוטר בפיתוחי אבן וגומחות משני ציידיו ומגדל מעליו, ושני זוגות ברדלסים – סמלו של השולטן הממלוקי, בייברס; משערים שהם שייכים לחלק ממבנה ממלוקי, והוכנסו אל החומה ע"י סולימן המפואר כאשר הוא בנה מחדש את חומת ירושלים בראשית המאה הט"ז.
במשך הדורות ידוע היה שער האריות בשמות רבים. פעם קראו לו שערה של מרים ופעם שערו של סטיפן הקדוש אשר לפי המסורת הנוצרית נרגם למות בסמוך לו. בתקופת השלטון הביזנטי תואר כשער יריחו, כי ממנו יורדת הדרך ליריחו, ואילו נושאי הצלב כינוהו בשם שער יהושפט כי הוא סמוך לעמק יהושפט – הוא עמק קדרון.
דלתות כבדות, מצופות ברזל, מובילות אל תוך מפלש מקורה ובו מתחיל הרחוב המפורסם ביותר בעולם הנוצרי "נתיב הייסורים"("ויאה דולורוסה"). בזמנו נסתם פתח זה והכניסה אל תוך העיר הייתה דרך שער שני משמאלו היוצר מבוא מתמיה בזוית ישרה. עדיין אפשר להבחין בחומה בתושבות חלולות לצירים ולבריחים. בימי הבית השני, לפני כ- 2000 שנה, היה קיים במקום זה, או לידו, שער פשוט, אשר הורחב בתקופת שלטון הרומאים אשר כינוהו בשם "פורטה דקומאנה". המורד התלול משער האריות אל העמק שימש תמיד כגורם נוסף ובעל משקל בהגנת חומות העיר וכתוצאה מכך לא הצליחו כובשי ירושלים במשך הדורות והמלחמות הרבות אשר ידעה העיר, לחדור לתוכה דרך גבולה המזרחי הזה, ורק במלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967 פרצו חיילי צבא הגנה לישראל דרכו ושיחררו את העיר העתיקה.
שער הזהב (0.18 ל"י, גליונית משמאל)–
הוא שער הרחמים, הנו אולי היפה בכל שערי חומות ירושלים. משערים שהוא הוקם במקום בו היה שער השושנים של המקדש אשר בנה המלך שלמה, ובמקום שער הרחמים שנבנה ע"י הורדוס ונמצא במרכז החומה המקיפה את הר הבית. הוא משקיף על פני עמק יהושפט – הנקרא לפעמים גם עמק קדרון – ועל הר הזיתים. בנוי כמבוא בעל שתי קשתות האטומות עתה, אבנים בנויות בתוכו, אל הר הבית. בתוך המבוא המקורה, אשר אליו מגיעים במדרגות המובילות מהר הבית, עמודים גבוהים בעלי כותרות מגולפות מעשה אמן וקצווי קישוטיו מגיעים לראשה של החומה.
הדעה הרווחת היא ששער הזהב בצורתו הנוכחית הוקם במאה החמישית לספירה, כנראה ע"י המלכה הביזנטית, אודוקסיה, אשר עשתה רבות לפיתוחה של ירושלים. השער הזה, אשר חודש וקושט פעמים רבות במשך הדורות השתלב באמונות ובפולקלור של שלוש הדתות: היהודית, הנוצרית והמוסלמית. המסורת היהודית אומרת שדרך השער המזרחי הזה, שער הרחמים ייכנס המשיח אל הר הבית, ובהתאם לכך בוחרים יהודים מכל קצווי תבל להיקבר בהר-הזיתים, שממולו, להיות מכונים לתחיית המתים. הכובשים הערביים סתמו לראשונה את שער הזהב במאה התשיעית. במפה מהמאה החמש-עשרה רואים עוד את אחד משני הפתחים של השער הפתוח, וכנראה שסולימן המפואר הוא שחסם וסתם את שני השערים כמה מאות שנים לאחר מזאת.
שער האשפות (0.45 ל"י, גליונית משמאל)–
הקטן שבשערים הראשיים בחומת ירושלים, הוא הקרוב ביותר לכותל המערבי. פתחו הרחב והרבוע, מעוטר בקשת קעורה ובשושנה מחוטבת מעשה אמן, ננעל ביעילות חסרת חן בדלתות הזזה מודרניות מדופנות לוחות מתכת כבדים.
כפי שמרמז שמו של השער, האשפה מן העיר העתיקה הייתה מוצאת דרך שער האשפות ונזרקת אל עמק קדרון – הגיא העמוק שבין הר העופל והר הזיתים. הדבר נמשך משך דורות לאין-ספור כי עוד מתקופתו של נחמיה במאה החמישית לפני הספירה קיים היה שער האשפות סמוך לזה הבנוי עתה, אשר שימש לאותה המטרה. השער נמצא בקצה המזרחי של חומת העיר הדרומית ונקרא בפי הערבים באב-אל-מגראב (שער המערביים) – כי בסביבתו התגוררו ערבים מוסלמים יוצאי ארצות צפון-אפריקה, אלג'יר ומרוקו. גם כיום הכניסה דרך החומה המערבית אל הר הבית – ליד הכותל – ידועה כשער המוגראבים. היות והשער קרוב לכפר השילוח (סילואן) ואל מעין השילוח אשר בעמק קידרון, נקרא שער האשפות לפעמים גם שער-השילוח. במשך דורות בשלהי הקיץ, כאשר כל בורות המים יבשות היו, טופפו חמורים עמוסי מיכליי מים אל המעיין וממנו נשאבו המים החיים להם נזקקו תושבי ירושלים. עם ההתפתחות בעת החדשה, כאשר סודרה אספקת המים בצינורות אל בתי תושבי העיר, ואורגן פינוי אשפה היגייני, איבד שער האשפות את ייעודו המעשי . אולם, קרבתו אל הכותל ואל החפירות הארכיאולוגיות המפורסמות ברחבי תבל, ובנוסף לכך היותו נקודת מוצא של מרבית התחבורה הממונעת מהעיר העתיקה, הפך שער האשפות לאחד המרכזים הסואנים אשר לרגלי החומות העתיקות.
שער ציון (0.55 ל"י, גליונית משמאל)–
באב אל נבי דואד בערבית (שער הנביא דוד) חולש על החומה הדרומית של ירושלים, בפתיחת הדרך אל הר ציון, סמוך למקום קברו של דוד המלך. למרות שזה לא כבר תוקן השער, ניכרים עדיין בחזיתו עקבות הפגזים ורסיסי הפצצות אשר ניתכו עליו במלחמות 1948 ו- 1967. בנוסף לעיטורי הקשתות הקעורות מעל לפתח ולחריצי הירי, רבים פיתוחי האבן לכל צד מציידי הפתח, וכתובת מזכירה כי "כוחות חיל הנדסה, של פיקוד המרכז פתחו את השער בחודש יוני 1967". בתוך המפלש, אשר ממנו פונה בזוית ישרה הדרך אל העיר, נמצא לוח שיש לזכר מלחמת השחרור ב- 1948. דרך שער ציון נסוגו ניצולי המצור מהרובע היהודי, אולם העיר העתיקה נפלה לפני הכוחות הירדניים ונשארה תחת שלטון ירדני במשך תשע-עשרה שנים.
דרך כניסה קטנה ומקורה יורדות מדרגות אל הדרך לאורך חומות העיר. סמוך לו נמצא הרובע היהודי, על סמטאותיו הצרות, מעונותיו ודירותיו העתיקות ובתי הכנסת ההיסטוריים אשר נהרסו בידי הירדנים ושוקמו זה מכבר. במשך תקופה של כ- 2000 שנה – מזמן שלטון הרומאים – הייתה הכניסה לירושלים מדרום במקום בו נמצא שער ציון או בסמוך לו. השער נבנה בצורתו הנוכחית על ידי סולימאן המפואר אשר בנה מחדש את ביצורי ירושלים וחומותיה במאה השש עשרה ומאז – במשך 450 שנה בערך, לא חלו בו כמעט כל שינויים. ארבע מאות שנים של השלטון הטורקי ושלוש עשרות השנים של שלטון המנדט הבריטי השאירו מעט מאוד עקבות בצורתו של שער ציון. אך המלחמה בשנת 1948 ראתה את ירושלים מחולקת, את היהודים גולים מבין החומות ואת שער ציון חסום וסתום, עד אשר במלחמת ששת-הימים ביוני 1967 נפתח השער מחדש.
*** הגליונית משמאל הונפקה ב-1972, עיצוב: אליעזר ויסהוף.