ראול ולנברג
ראול ולנברג (?1947 - 4.8.1912), דיפלומט שבדי צעיר, הגיע כמתנדב לבודפסט אפופת המלחמה ב- 9.7.1944 לפי פניית "המועצה לפליטי מלחמה" מטעם המימשל האמריקאי וכהענות לארגונים היהודים הבין-לאומיים: הקונגרס היהודי העולמי, הג'וינט והסוכנות היהודית. זאת לאחר שהגרמנים ביצעו בהונגריה את אחד מפשעיהם המחרידים ביותר: בין ה- 14.5.44 ל- 8.7.44 הם לכדו את יהודי ערי-השדה והובילום משך 4 ימים ב- 148 רכבות-משא ללא מים ומזון, למוות במחנות ההשמדה באושוויץ ובירקנאו. כפי שנמצא בדיווחים גרמניים פנימיים הם רצחו בתאי הגז בתקופה זו בלבד 437,402 יהודים, אנשים ונשים, קשישים וילדים.
בגיטו בודפשט והסביבה נותרו אז כ- 250,000 יהודים. ולנברג נרתם, מייד עם בואו, למשימה בלתי אפשרית: לבלום או להאיט את מכונת ההשמדה הגרמנית האדירה, הנהנית מעזרת האוכלוסייה האנטישמית, התגייסות הג'נדרמריה ההונגרית ושיתוף פעולה של כנופיות המרצחים הפשיסטיים של "צלב החץ". הוא הקים מטה הצלה במסגרת השגרירות השבדית שהגיע משך הזמן למאות עוזרים יהודים מתנדבים. העמיד 32 בתי קומות ובהם כ- 20,000 יהודים, תחת החסות של הדגל השבדי, ודאג לכל מחסורם: מזון, תרופות, בגדים והסקה. "דרכוני הגנה" השבדיים שהפיץ ברבבות היקנו ליהודים עידוד, בטחון, תקווה וחיסוי מפגיעות רודפיהם המרובים, שהשתוללו בחוצות בודפסט, בזזו, שדדו, התעללו, אנסו ורצחו.
ולנברג ארגן פעולות הצלה המפתיעות בהיקפן, מקוריותן ותעוזתן, שעוררו את הערצת היהודים ותדהמת האויבים: הוא היה משכים להתייצב בתחנות רכבת ששימשו מוקדי שילוח למחנות ההשמדה ובתוקף מעמדו הדיפלומטי והופעתו המרשימה היה דורש עשרות עצורים בטענה שהם תחת החסות השבדית, בהסתמך על "דרכוני ההגנה" ותעודות מאולתרות. משהחלו הגרמנים לארגן את "מצעדי המוות" הנוראים בהם הוליכו בכפייה רבבות נשים, קשישים וילדים לאורך הכבישים המושלגים, אלפים רבים מהם התמוטטו לציידי הכבישים מאפיסת כוחות, צמא, רעב וכפור או שהוכו למוות ונורו כשלא יכלו עוד להמשיך בדרך הייסורים. כמלאך מושיע היה מופיע ולנברג עם צוות עוזריו הנאמן והיה מחלק מזון, שתייה, בגדים ותרופות ועצם הופעתו הייתה מרתיעה את הרודפים הברוטליים ומעודדת את הנרדפים.
הודות לפעילותו המאומצת מיולי 1944 עד מחצית ינואר 1945, תוך גילוי אומץ לב עילאי, תבונה, דימיון ותושייה והקרבה אישית עד לסיכון עצמי, הצליחו ולנברג ועוזריו להציל במישרין כ- 25,000 יהודים, ובעקיפין כ- 100,000 נפש בסך הכל, בסיוע גורמים דיפלומטיים ופעילי הצלה להם שימש מקור השראה, מורה דרך ומנהיג למופת. הוא נסך בקרב היהודים תקווה, עוז רוח ורוח לחימה על החיים.
בהגיע הצבא האדום לשערי בודפסט יצא ולנברג ב- 17.1.1945 לפגישה גורלית עם המצביא מרשל רודיון מלינובסקי בעיר דברצן. הוא לווה על ידי משמר צבאי ובהיפרדו מעוזריו בשגרירות רמז להם שאין הוא יודע אם יוצא הוא "כאורח או כעציר". הממשלה הסובייטית הודיעה מייד לממשלת שבדיה ולמשפחה כי ולנברג נימצא ב"מעצר הגנה", התכחשה אחר כך להודעה רשמית זו וטענה שגורלו לא ידוע לה "ולא ניתן לאתר מקור הידיעה הראשונה". נוכח חומרת ההוכחות כי ולנברג נמצא בידיה, היא נאלצה להודות בכך ב- 1957 אך טענה כי…"ניפטר מהתקף לב בכלא לוביאנקה, במוסקבה ב- 17.7.1947 וגופתו נשרפה" [ההנחה הרווחת למעצרו של ולנברג היא כי הסובייטים חשדו שהיה מרגל בשירות האמריקנים, משום שפעל בשליחות ה-WRB, גוף שנחשב כקשור עם שרות הביון האמריקני, ה-OSS (המשרד לשירותים אסטרטגיים שהפך אחרי המלחמה ל-CIA); קיימות עוד מספר הנחות. ע"ס ויקיפדיה].
הודעה אחרונה זו הוכחשה במרוצת הזמן על ידי עשרות עדויות, ביניהן מהימנות ביותר שנבדקו בזמנו על ידי שופטי בית הדין העליון השבדי ובעדויות מאוחרות יותר, לפיהן הוכח כי ולנברג חי בתאריכים מאוחרים בעשרות שנים מיום "מותו" כביכול, לפי ההודעה הסובייטית הרשמית. מאז לא פסקו החיפושים, החקירות הניחושים והתהיות בדבר גורלו וגם המחאות ברחבי העולם נוכח תעלומת העלמו. וועדים למען ולנברג פעילים משבדיה, ארה"ב, אנגליה, גרמניה וישראל. בירושלים, ניטע עץ על שם ולנברג ב"שדרות חסידי אומות העולם" ב"יד ושם". בגליל התחתון, ליד ציפורי, נשתל "יער ולנברג" ובו כ- 10,000 עצים.
מתולדות חייו – עד העלמו
נולד ב- 1912, למשפחה רבת ייחוס והשפעה שהעניקה לשבדיה בישופים, בנקאיים, שרים, שגרירים ודיפלומטים, קצינים ויועצים. אמו הייתה נינה של סוחר תכשיטים יהודי בשם בנדיקס שהיה ליועצם הפיננסי של מלכי שבדיה. מאמו ירש ראול את יופיו ואת תוי פניו השמיים ואת זיקתו הגורלית לעם היהודי. היה גאה מאוד על מוצאו היהודי. סבו, גוסטב ולנברג שהיה שגריר שבדיה ביפן, סין וטורקיה דאג להשכלתו רחבת האופקים של נכדו שהיה יתום מאב, לחינוך קוסמופוליטי והכשרה בין לאומית בתחומי משפטים, אדריכלות, בנקאות ומסחר בין-לאומי. במסגרת תכנית לימודים מקיפה ואינטנסיבית למד בצרפת, בארצות הברית, סייר במכסיקו, בדרום אפריקה ובטורקיה והתגורר בשנת 1936 בחיפה והשתלם בבנקאות ב: "בנק הולנד", שם הכיר פליטים יהודים שבאו מגרמניה ומהם למד מקרוב על אכזריותם של הנאצים, וכך התקרב לבעיות של העם היהודי. ולנברג היה אדם עדין נפש, אוהב חיים ואהוד על הבריות. ידע לשיר ולשמוח, הצטיין בחוש הומור והבנת נפש האדם. היה מוכשר מאוד: קיבל פרסים באדריכלות, ידע לצייר, לרשום ולשרטט, שלט בשפות רבות: שבדית, אנגלית, צרפתית, רוסית, גרמנית, למד הונגרית בבודפסט ועברית בארץ ישראל, בה נהג לסייר הרבה. כשחזר מחיפה לשבדיה ושירת בצבא זמן מה, התלבט כקצין מוכשר, ומפקד מעולה וגילה כושר מנהיגות, כוח אמצאה ואילתור ויחסי אנוש טובים. בהתבגרו חיפש משמעות לחייו, סדן גדול מספיק למרצו הבלתי נלאה וכר-פעולה לשאיפותיו להיות ראוי לאבותיו המצטיינים ולכישוריו המגוונים ולקשריו הבין-לאומיים והידע וניסיון שרכש בסיוריו הרבים ברחבי תבל. הוא הרגיש יחס עמוק והזדהות עם גורל העם היהודי ומחוייבות גדולה לסייע לו בשעת המבחן הנוראה במיוחד.
אגדת ראול ולנברג
ולנברג הפך לאגדה ההולכת ומתעצמת וכובשת את לבם של האנשים ברחבי העולם, וישאר חרוט לנצח בלב העם היהודי, עמו כרת ברית עולם ושמו וזכר גברותו ישובצו לעד כאבן-חן בתולדות העם היהודי. פעילותו הונצחה עד כה בכתריסר ספרים, במאמרים וכתבות, בקובץ רשמי של אלפי מסמכים מטעם ממשלת שבדיה, במחזות, בסרטי תעודה בטלוויזיה האנגלית, הגרמנית, הצרפתית והקנדית, במישדרי רדיו, בשירים ובלדות בפיסול ובציור. ממשל ארצות הברית העניק לולנברג אזרחות כבוד, השלישית בלבד בתולדותיה (אחרי גנרל לפייט וסר וינסטון צ'רצ'יל) והוא הוצע גם כמועמד ל"פרס נובל" לשלום, על שירותיו היוצאים מן הכלל להצלתם של היהודים.
כתב: משה בר-נע, מזכ"ל הוועד הישראלי של מוקירי ראול ולנברג.
הבול הונפק ב-1983. עיצוב: ר. בקמן.