בעולם הבולים נדיר למדי למצוא בולים שאינם מלבניים. גליונית המזכרת "קרמיקה ארמנית בירושלים" מכילה 3 בולים עגולים – הבולים היחידים עד כה של ישראל שאינם מלבניים, למעט בול בצורת מגן דוד שהונפק ב-2008.

לקרמיקה הארמנית מסורת ארוכה שמקורותיה בערים איזניק וקוטחיה שבתורכיה במאה ה-15. בערים אלה חי מיעוט ארמני, ואמניו – יחד עם אמנים תורכים – יצרו תמונות אריחים לחיפוי קיר וכלים עבור קבוצות שונות בציבור.

טכניקות העבודה של סדנאות איזניק וקוטחיה, שעברו גם לירושלים, מבחינות בין הצייר לקדר. הקדר מעצב את הכלים, והצייר הראשי רושם את המיתווים על נייר מחורר. המבצעים חוזרים על קווי הציור, והמיתווה מוטבע בכלי, נצבע ומועבר לתנור.

בואם של אמני הקרמיקה לירושלים, התיישבותם ויצירתם המתמשכת בה, מתחילים בשנת 1919. בתחילת המנדט הבריטי נקרא דוד אוהנסיאן מקוטחיה לירושלים על-ידי הבריטים – שביקשו לשפץ ולשחזר את אריחי כיפת הסלע – להקים סדנה ולייסד עבודה זו בירושלים. עבודתו של אוהנסיאן התאפיינה בייצור אריחים לעבודות ארכיטקטוניות מונומנטליות, ובצורות הממשיכות את מסורת איזניק וקוטחיה, שבה מתאחדים מוטיבים גיאומטריים וערבסקיים עם פרחים ושילוביהם. עם אוהנסיאן עבדו מלכתחילה נישאן בליאן הקדר ומגרדיש קרקשיאן הצייר. בשנת 1922 נפרדו אלה מאוהנסיאן, ופתחו סדנא משותפת. בעבודותיהם ובעבודות בניהם, סטפן קרקשיאן וסטרק בליאן – שפתחו אף הם מאוחר יותר כל אחד סדנה נפרדת – ניכרת השתחררות הדרגתית ממילון הצורות המסורתי תוך כדי התאזרחות בירושלים.

סדנת קרקשיאן-בליאן הדגישה אלמנטים נוצריים קדומים, ובכך התרחקה ממסורת איזניק וקוטחיה. מקורות השראתה היו פסיפסים היסטוריים בארץ, כמו פסיפס הציפורים בקפלה הארמנית בירושלים מן המאה ה6- לספירה, שבו מופיעה כתובת לזכר החיילים הארמנים ששרתו בלגיונות הרומים, ופסיפס עץ-החיים בארמון העומאיי בחירבת אל מפג'ר ליד יריחו. וכך, בתוך מסגרת פורמלית עתיקת יומין בעלת משמעות נוצרית וסמלית, צמח רפרטואר של וריאציות המתארות עולם דמיוני ואידילי של ציפורים, איילים, פרחי השקד והצבעוני, ותיפקד כבעל משמעות דומה לקהלים שונים.

עבודתה של מרי בליאן, הציירת של בית בליאן, מהווה פרק מרכזי בתולדות אמנות הקרמיקה הארמנית בירושלים. זוהי אמנית היוצרת במסורת עתיקת-יומין, ומנהלת עמה דיאלוג דינמי ובעל שפה אישית מובהקת.

אמנות האסכולה הארמנית בירושלים רצתה ליצור יופי המשקף את המעשה האלוהי במציאות מחוספסת, ובכך היא מתחברת למסורת היצירה האמנותית במזרח. נפילת האור הבוהק על הכלים והאריחים המזוגגים סימלה את קליטת האור האלוהי באובייקט החומרי. תיאורי הצמחייה והענפים שימשו כפטה מורגנה בזעיר אנפין. האובייקטים עצמם מתפקדים גם הם ברבדים שונים: ברובד החושני – כנגיעה, ברובד האסתטי – כמראה גן העדן, וברובד הסמלי – כהבטחה.

כתבה: פרופ' נורית כנען-קידר

תיאור גליונית הזיכרון:

הבול מימין –
הסדנה המשותפת / קרקשיאן-בליאן, שנות ה-30 וה-40 של המאה ה- 20. אייל הנושא את ראשו אל על, וניצב בתוך שדה פרחים. אייל זה מסמל את נשמת המאמין "כאייל תערוג על אפיקי מים" (תהלים מב,ב), והדגם חוזר לדגמים נפוצים בפסיפסים הביזנטיים בארץ-ישראל.

הבול במרכז –
סטפן קרקשיאן, אמצע שנות ה-80 של המאה ה- 20. ציפור בעלת שובלים אגדיים ופלומה נרחבת על רקע כחול ופרחי שקד.

הבול משמאל –
מרי בליאן, ראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. ואריאציה על "עץ החיים" מהארמון העומאי בחירבת אל מפג'ר ליד יריחו. ברקע הגליונית נראים פרטים מתוך תמונות אריחים של מרי בליאן משנות ה-90 של המאה ה-20.

הגליונית הונפקה ב-2003, עיצוב: חורי חביב. הכתב הארמני בגליונית עוצב בידי הראנט פאפאזיאן.

על העם הארמני והארמנים בישראל:

הארמנים הם בני עם הודו-אירופי שישב במקורו בחבל ארמניה שבדרום הקווקז. הארמנים היו נתונים לשליטת אימפריות רבות במשך מאות שנים. רצח העם הגדול הראשון של המאה ה-20, היה רצח העם הארמני בידי הטורקים. ישראל מסרבת להכיר ברצח העם הארמני כשואה, על מנת לשמור את המונח שואה לשואת העם היהודי. מצטרף לכך גם השיקול הפוליטי של המנעות מגרימת נזק בלתי הפיך ליחסים עם טורקיה.

לשונם של הארמנים הודו-אירופית, גם אם יש בה יסודות משותפים עם הלשונות הקווקזיות. הם נזכרים לראשונה בתעודות מהתקופה הפרסית ומשתייכים לכנסייה הארמנית או לכנסייה הארמנית הקתולית.

במשך אלפיים שנה שלטו על ארצם לסירוגין אימפריות גדולות וכן מלכים ונסיכים מקומיים. בתחילת המאה ה-4 קבע שליט ארמניה המלך טירידאטס את הנצרות כדת הרשמית של תושבי החבל. כ-300 שנה (1375 - 1080) היתה ארמניה עצמאית ("ארמניה הקטנה").

בשנות ה-20 של המאה ה-19 הושלם כיבושה של ארמניה (השטח של ארמניה היום) על ידי האימפריה הרוסית, כאשר חלקיה האחרים נותרו בידי האימפריה העות'מאנית. הרוסים נלחמו באכזריות בלאומיות הארמנית. בצד הטורקי, ראו בארמנים יסוד זר ועוין שיש לחסלו בכל דרך. לאחר פירוקה של ברה"מ והקמתה של מדינה ארמנית עצמאית, חיים רוב הארמנים בארמניה וברפובליקות השכנות שהיו חלק מברה"מ.

חדירת הנצרות בקרב הארמנים הייתה מהירה יחסית, ולכן כבר בשלהי המאה ה-4 הייתה קהילה ארמנית בירושלים, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר. בסוף התקופה הביזנטית היו בירושלים 70 מבנים של מוסדות וכנסיות ארמניות. הפטריארכיה הארמנית בירושלים נמצאת בה משנת 1311. מרכז הכנסייה הגריגוריאנית נמצא ברובע הארמני בעיר העתיקה. לארמנים זכויות במקומות הקדושים לנצרות. הכנסייה המרכזית שלהם היא קתדרלת יעקב הקדוש שברובע הארמני. כיום גרים בישראל כ-2,500 ארמנים, ומספרם ברחבי העולם בין 8 ל-10 מיליון.