קוצים בארץ ישראל

צמחייתה של ארץ-ישראל מצטיינת בכך, שמצויים בה הרבה צמחים בעלי קוצים. המלה "קוץ" משמשת בפינו הן לציון של איבר קוצני בצמח והן לתיאור של צמח בעל קוצים. מוצאם של הקוצים על פני הצמח יכול להיות שונה: יש שהם קצוות נוקשים של שפת עלה; יש שהם קצוות חדשים של עלי גביע; יש ביניהם ניצנים שלא פיתחו עלים ופרח, אלא נתקשו והפכו לקוצים, ויש שהם בליטות חדות על הגבעול או על העלים.

את הסיבה לריבויים של הצמחים בעלי הקוצים יש לחפש בתנאי האקלים של הארץ, ובעיקר בקיץ החם והיבש. צמחים אשר פיתחו בחורף ובאביב עלים גדולים, רכים ורעננים, שהם צרכנים ובזבזנים גדולים של מים, אינם יכולים להמשיך ולקיים כך גם בקיץ. אנו עדים אפוא לצמחים רבים, המפתחים שני טיפוסים של עלים: בחורף הם מצמיחים עלים גדולים, בלתי-קוצניים, בעלי כושר הטעמה גדול, ומאבדי מים. לקראת הקיץ נובלים העלים הללו, והצמח מצמיח גבעולים נושאי עלים קטנים וקוצניים, וכן קוצים על פני אזורים אחרים שלו.

משפחת המורכבים מצטיינת במספר גדול של צמחים קוצניים. עשרות מינים מהם נפוצים בשדות, בשטחי בור בציידי הדרכים, נושאים קוצים בחלקיהם השונים, מן העלים ועד מעטפת הפרח. כמה מהם מתייבשים ומתקשים לאחר שהם פורחים ומבשילים את זרעיהם, ונשארים כך למשך כל הקיץ, כשהם מהווים מטרד קשה לחקלאי, לרועה ולמטייל. שלושת הקוצים שבסדרת הבולים נמנים עם משפחה זו.

הקוצים למיניהם מהווים חלק בלתי-נפרד מנופה של ארץ-ישראל. אמנים, וסתם אנשים בעלי חוש אסתטי, רואים את יפיים ואת ייחודם – למרות הנזק ואי-הנעימות שהם גורמים. בתנ"ך נזכרים הקוצים לרעה בדרך כלל: בקללה קדומה ביותר, בה נתקל האדם כאשר גורש מגן עדן (בראשית ג' 18-17) נאמר: "ארורה האדמה בעבורך בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה". הדימוי השלילי שיש לקוצים משכיח את הפריחה היפה של כמה מהם, אשר להם מוקדשת סדרת בולים זו.

להלן תאור הקוצים המופיעים על הבולים:

חוח עקוד –
צמח חד-שנתי, נפוץ בשטחי בור ובשדות, בעיקר באדמות כבדות. נובט בראשית החורף ומצמיח שושנת עלים לא-קוצניים. באביב עולה מתוכם עמוד פריחה, שגבהו עשוי להגיע עד שני מטר. הגבעול מצמיח שורות קוצים לכל אורכו ואף העלים הקטנים הצומחים עליו – קוצניים. דוקרניים במיוחד העלים המנוצים של מעטפת הפרח. החוח פורח בשפע תפרחות צהובות, הנפתחות עם עלות השמש ונסגרות כעבור 2-3 שעות. עם הבשלת הפירות, מלבין הצמח כולו, מתקשה, ועומד כך עד שהוא נרקב בגשמי השנה הבאה. זרעוניו משמשים מאכל לציפורים ואחת מהן – החוחית אף נקראת על שמו. החוח נזכר כמה פעמים במקרא: " החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון" (מלכים ב' י"ד 9), "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב' 2). עם זאת אין ביטחון מלא, כי אכן החוח שלנו הוא החוח של התנ"ך.

קיפוד-דביק –
צמח רב-שנתי נפוץ בשוחי בור בחבל הים תיכוני ובחבל הערבתי של ארץ - ישראל. עומד בתרדמת קיץ, כאשר כל חלקו העל-קרקעי יבש ומת. נובט מחדש בחורף בשושנת עלים קוצניים, ממנה עולים באביב עמודי פריחה קוצניים, ובראשיהם תפרחות כדוריות, קוצניות, שקוטרן 10-5 ס"מ, וצבען כחול עד סגול. הקיפודן הפורח, כאשר הנוף מסביבו מצהיב. לאחר הפריחה מתייבשים הכדורים, צבעם נעשה חום, והם מתפרקים לזרעיהם.

קינרס סורי –
צמח רב-שנתי, צומח בעיקר באדמות כבדות בשדות שבעמקי הצפון. עומד בשלכת בקיץ. בחורף נובטים העלים הקוצניים כשהם גדולים ורחבים, ובאביב עולה מתוכם עמוד הפריחה הקוצני הנושא תפרחות גדולות, דמויות כתר. התפרחת עטופה במעטפת, שכל אחד מקשקשיה מצויד בקוץ קשה. עם תחילת הפריחה נצבעת כל המעטפת בצבע סגול, וכזה הוא גם צבעה של התפרחת הגדולה שגובהה על 10 ס"מ וקוטרה מגיע ל8-6 ס"מ.

כתב: עזריה אלון.

סדרת הבולים הונפקה ב-1980, עיצוב: אריה גלזר.