שורשיה של הצליינות הנוצרית לארץ הקודש הם, ככל הנראה, בעלייה לרגל היהודית לבית המקדש בימי הבית השני, שבמסגרתה הגיע ישו לירושלים בחג הפסח. תנועת הצליינות נתגברה לאחר עלייתו של הקיסר קונסטנטינוס לשלטון והפיכתה של הנצרות לדת רשמית באימפריה הרומית במאה ה- 4 לספירת הנוצרים. אמו של הקיסר, הלנה הגיעה לארץ ישראל בשנת 326 במסע צליינות שנחשב כראשון מסוגו, ורבים באו בעקבותיה . נשתמרו בידנו תיאורים אחדים של מסעות צליינות שנערכו במאה ה- 4, כמו הצליין האלמוני מבורדו שבצרפת בשנת 333, ואגריה ופמלייתה שהגיעו, כנראה, מספרד סביב שנת 385.

נשתמרו תיאורי מסע מן התקופה הביזנטית ומן התקופה הערבית הקדומה ובניהן: אלה של אנטונינוס מפלקנטייה שבאיטליה (570), של הבישוף ארקולופוס שהגיע מצרפת של ימינו (670), ושל וילבלדוס שהגיע מאנגליה (754). תנועת הצליינות נמשכה גם בימי השלטון הצלבני ואף בהיות הארץ תחת שלטון מוסלמי. בין עולי הרגל בולט פליקס פאברי שהגיע מבאווריה במאה ה- 15. לאחר מסע נפוליאון בשנת 1799 כשהמזרח נפתח מחדש לבני ארצות אירופה, ועם השיפורים בביטחון ובתנאי המסע במהלך המאה ה- 19, הגיעה תנועת עולי הרגל לשגשוג ולשיאים שלא נודעו כמותם קודם לכן.

חוקרי ספרות המסעות מנו למעלה מ- 3500 תיאורי מסע שנותרו בידנו ושנכתבו למן ראשית הצליינות במאה ה- 4 ועד לשלהי המאה ה- 19. ספרות תיאורי המסע של עולי הרגל הקרוייה איטינראריה (מ-ITER =דרך) מהווה סוג ספרותי מיוחד במינו, שבו חוזרות לעתים נוסחאות קבועות.

מסעות הצליינות הקיפו אנשים ונשים מכל שדרות החברה, ממלכים ובני משפחות אצולה ועד עניים מרודים, מאנשי כמורה, חוקרים וסופרים ועד פשוטי העם. הצליינים הגיעו כיחידים ובקבוצות מכל רחבי העולם הנוצרי – אורתודוכסים, קתולים ופרוטסטנטים. בין עולי הרגל במאה ה- 19 בלטו במספריהם עולי הרגל שהגיעו מרוסיה.

המניעים למסעי הצליינות היו יצר הרפתקנות והעניין התרבותי בשרידים מתרבויות העבר, אך בעיקר דבקות דתית ורצון להימצא קרוב עד כמה שאפשר לנופים ולדמויות שבכתבי הקודש. הצליינים החזיקו במסעם את אמונתם הדתית, זכו לחוויות של התעלות רוחנית, ושיתפו את הקוראים של תיאורי מסעותיהם. הם הגיעו לארץ במסע מפרך ורצוף תלאות וסכנות, וביקרו במקומות הנזכרים בתנ"ך ובברית החדשה. הם פקדו בעיקר את נצרת, ים כנרת ואתריו, נהר הירדן, אזור ים המלח, בית לחם וירושלים וסביבתה.

שיאו של מסע הצליינות היה בכנסיית הקבר בירושלים – מקום צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישו. רוב המסע התנהל ברגל או על גבי סוסים, והלינה הייתה במנזרים ובאכסניות. באתרים השונים הם הודרכו בדרך כלל בידי נזירים מבני ארצותיהם שישבו בארץ, הם קראו פרקים מכתבי הקודש המתייחסים לאתרי הביקור, התפללו ואף ערכו לעתים טקסים תיאטרליים של שיחזור המאורעות המתוארים בכתבי הקודש. הם ביקרו בקברי קדושים ובמנזרים, טבלו במימי הירדן ואספו מזכרות למיניהן. היה זה עבורם מפגש בלתי אמצעי עם הנופים הקדומים מהתנ"ך והברית החדשה שהיה מלווה בלימוד ובהתבוננות פנימית, בהתעלות רוחנית ובהתרגשות רבה.

ספרות עולי הרגל מלווה בציורים, רישומים ותחריטי נחושת ופלדה, ולמן המאה ה-19 גם בתצלומים. הידוע שבין הציירים שפקדו את הארץ הוא הסקוטי דייוויד רוברטס שביקר בארץ ב- 1839. רוב הציורים והתחריטים עובדו לאחר שחזרו הצליינים לארצותיהם, על סמך רישומים שנעשו באתרים. לעתים נעשו העיבודים בידי ציירים מקצועיים, ולעתים התחריטים מבוססים על תצלומים. הציורים אפופים באווירה רומנטית, ולעתים הם מכילים תוספות לשם יצירת דרמטיות בתיאורי הנוף והאתרים. הציירים הוסיפו באתרים שציירו פרטי צמחייה, כמו עצי דקלים או שברים ארכיטקטוניים, כמו כותרות עמודים קדומות ואף דמויות אדם מזרחיות; פרטים אלה תרמו ליצירת הילה של קדושה ואווירה רומנטית מזרחית, שהיו זרים ומושכים לגבי הנוצרים מארצות המערב. הציורים נותנים בידינו תמונה של נופי הארץ ואתריה בעבר, אך הם לא תמיד ריאליסטיים; הם נועדו ליצור קשר ישיר בין נופי הארץ במאה ה- 19 לבין ימי התנ"ך והברית החדשה. הצליינות ותיאורי המסע של עולי הרגל תרמו רבות לחקירת הארץ ותולדותיה, לפיתוח האתרים ורשת הדרכים, וליצירת קשרים בין ארצות העולם לבין ארץ ישראל ותושביה.

בסדרת הבולים מתוארות שלוש כנסיות המייצגות את הזרמים העיקריים בנצרות – הקתולי, הפרוטסטנטי והאורתודוכסי.

כנסיית הביקור, עין כרם –
עין כרם, כיום שכונה ציורית במערב ירושלים, זוהתה למן התקופה הביזנטית עם "עיר יהודה" הנזכרת בברית החדשה (לוקס א. לט). במקום זה נולד יוחנן המטביל, שבישר את בואו של ישו והטבילו בנהר הירדן. כנסיית הביקור ממוקמת במעלה הר, ונמצאת בבעלות הקתולים מן המסגד הפרנציסקני. היא נבנתה במקום המזוהה עם אתר ביתה של אלישבע, אמו של יוחנן, שם ביקרה אותה קרובת משפחתה מרים, אם ישו (לוקס א, לו-נו) בכנסייה ובסביבתה נתגלו שרידים מימי הבית הראשון והתקופות הרומית והביזנטית. האתר זוהה עם מקום הביקור במסורות שנתגבשו בתקופת הצלבנים. ואז נבנתה במקום הכנסייה הראשונה. המקום נרכש בידי הפרנציסקנים במאה ה- 17, והם שיקמוהו בשנת 1862. הכנסייה הנוכחית הוקמה בשנת 1955, לאחר חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום. הכנסייה תוכננה בידי האדריכל האיטלקי הנודע אנטוניו ברלוצי, היא מעוטרת בעושר רב, ונשמרו בה שרידים קדומים. בחזית הכנסייה מצוי פסיפס מרהיב המתאר את ביקורה של מרים. ובחצר יש לוחות חרסינה שעליהם כתובות מילות תפילתה של מרים "תרומתם נפשי את ה' …" (לוקס א', מו-נו) בשפות שונות.


כנסיית אנדרו הקדוש, ירושלים (הבול מוצג עוקב עם התאור באנגלית) –
הכנסייה מצויה ממערב לעיר העתיקה, בסמוך לתחנת הרכבת, על גבעה נישאה מעל לגיא בן-הינום. היא נמצאת בבעלות הסקוטים הפרסביטריאנים – מן הפלגים האלוויניסטיים של הכנסה הפרוטסטנית. הכנסייה נקראת לזכרו של אנדרו, הוא אנדריאס, משליחי ישו, שהוא הקדוש הלאומי של הסקוטים. אבן הפינה של הכנסייה הונחה בידי הגנרל אלבני בשנת 1927, והיא מוקדשת לזכרם של החיילים שנפלו בכיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. הכנסייה תוכננה בידי ק. הולידיי, משלבת מאפיינים מזרחיים ומערביים, והיא אחד מן המבנים הנאים ביותר של תקופת המנדט הבריטי בארץ.

עיטוריה של הכנסייה צנועים ומינימליסטיים, וחלקם עשויים אריחי קרמיקה ארמניים. בתוך הכנסייה שמורים ניסי היחידות שלחמו בארץ במלחמת העולם הראשונה. בכנסייה מצויה גם טבלת מתכת לזכרו של רוברט ברוס מלך סקוטלנד (1326-1274) שביקש בצוואתו שלבו ייקבר בירושלים. אך לא זכה לכך. ממזרח, לרגלי הכנסייה, מצוי האתר הארכיאולוגי של כתף-הינום, שם נחשפו מערות קבורה מימי הבית הראשון, ובאחת מהן נתגלו שתי לוחיות כסף ועליהן כתובות מילות ברכת הכוהנים (במדבר ו, כד-כו).אלה הם פסוקי המקרא הקדומים ביותר הידועים לנו, שנכתבו במאה השביעית לפנה"ס.


כנסיית כל השליחים, כפר נחום (הבול מוצג עוקב עם התאור באנגלית) –
כפר נחום שעל החוף הכנרת שימש מוקד לפעילותו של ישו בגליל, ואף "עירו של ישו" (מתי ט, א). בכפר נחום היה ביתו של שמעון בן יונה, הוא פטרוס, אחיו של אנדריאס, שהיה דייג בכנרת ומונה בידי ישו "לרעות את צאנו". בני כפר נחום דחו את ישו ואת הטפותיו, ועל כן הוא קילל את הכפר באומרו שגורלו יהיה קשה מזה של סדום (מתי יא, כג-כד; לוקס י, טו).

כנסיית כל השליחים שבכפר נחום נמצאת בבעלות הכנסייה היוונית האורתודוכסית, ממשיכתה של הנצרות מן התקופה הביזנטית. הכנסייה מצטיינת בצורתה בעלת חמש הכיפות, האופיינית לכנסיותיה של יוון. היא נבנתה על-ידי דמניאנוס, הפטריארך של ירושלים, בשנת 1932, ומוקדשת לשנים-עשר השליחים שנבחרו על-ידי ישו בסביבות כפר נחום. ליד הכנסייה נוהלו חפירות ארכיאולוגיות שבהן נחשפו שרידי כפר נחום הקדום מימי הבית השני ועד לימי שלטון הצלבנים. בחפירות נגלה מטמון של 270 מטבעות זהב מן התקופה הערבית הקדומה. משום קרבתה של הכנסייה לגבול שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, היא הייתה נטושה למן מלחמת העצמאות ועד לאחר מלחמת ששת הימים, כשחזרו ושיקמו אותה.

כתב ד"ר גבריאל ברקאי.

סדרת הבולים הונפקה ב-2000, עיצוב: זינה וצביקה רויטמן. קדמה לה סדרה בת שלשה בולים מ-1999 בנושא הצליינות שהציגה ציורים עתיקים של כנסיית הקבר בירושלים, מעיין מרים בנצרת, ונהר הירדן