ציפורי, בירת הגליל היהודי, שוכנת במרכז הגליל התחתון, כ- 5 ק"מ מערבית לנצרת. העיר נזכרת פעמים רבות בספרות התלמודית, וידוע כי בתקופה הרומית והביזנטית (מאות 1-7 לסה"נ) היו מרבית תושביה יהודים. המקורות הספרותיים והממצאים הארכיאולוגיים מעידים, עם זאת, כי בציפורי התגוררו גם נכרים, מינים (כופרים) ומאוחר יותר גם נוצרים.

העיר הקדומה, משלהי התקופה ההלניסטית (מאות 1-2 לפני סה"נ), התרכזה על הגבעה ומורדותיה , בתי העיר נבנו בצפיפות, וכמעט בכל אחד מהם נחשף מבנה טהרה. בראשית המאה ה- 2 לסה"נ התרחבה העיר באופן משמעותי למזרח, שם נבנתה מערכת רחובות מקבילים וניצבים, ובמרכזה שני רחובות עם עמודים מרשימים ביופיים. מבני ציבור אחדים, כמו גם בתים פרטיים, שונים ומגוונים, הוקמו לאורך הרחובות החדשים ובחלקיה האחרים של העיר, שהמשיכה להתקיים עד שלהי התקופה הביזנטית. בין מבני הציבור שנתגלו עד היום יש למנות בתי מרחץ, תאטרון, מבנה באסיליקאלי, שתי כנסיות ובית-כנסת.

בציפורי נתגלו עד היום למעלה מ- 30 פסיפסים, שעיטרו את מבני הציבור ובתי העשירים כאחד. החשובים שבהם נתגלו בבית דיוניסוס ובבית אורפיאוס מהתקופה הרומית ובבית חג הנילוס ובבית הכנסת מהתקופה הביזנטית. פסיפסים אלו ובהם דגמים גיאומטריים ופיגורטיביים מהווים נדבך חשוב להכרת אמנות הפסיפס באזורנו והתפתחותה במשך השנים, זאת לאור תעשיית הפסיפסים במרחב הארץ ישראל-סורי. רצפות פסיפס אלו עומדות בשורה אחת עם אמנות הפסיפס הרומית-ביזנטית, אותה אנו מכירים ברחבי האימפריה כולה. מעטות הן הערים באזורנו שבהן נמצא מקבץ כה עשיר ומגוון של פסיפסים. עובדה זו מובילה אותנו למסקנה כי ייתכן שציפורי שימשה מרכז לאמנות הפסיפס בתקופה הרומית-ביזנטית.

דמות האישה היפה מציפורי שולבה ברצועות המדליונים המקיפה את שטיח הפסיפס המרכזי שנקבע בטרקלין בית המידות מן המאה השלישית לסה"נ, שנתגלה בראש הגבעה. הפסיפס מכיל תיאורים שונים הנוגעים בדמותו של דיוניסוס אל היין ובפולחנו. האישה שלכבודה מוקדש הבול החדש מצטיינת ביופיה. היא עטורה בזר עלי דפנה ומקושטת בעגילים. עיצוב דמותה של האישה הינו היישום היפה ביותר של פני אישה שנתגלה עד היום בפסיפס, בכל מקום שהוא.

האמן היטיב לעצב את דיוקן האישה, כך שנוצר הרושם כאילו היא מביטה בכל אחד, וכדברי רבי יוחנן במדרש: "האיקונים (דמות) הזה אלף בני אדם מביטים בה וכל אחד ואחד אומר בי מבטת" (פסיקתא רבתי, כא).

כתבו: ד"ר זאב וייס ופרופ' אהוד נצר, המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים

הבול הונפק ב-1998 במסגרת גליונית זיכרון מתערוכת הבולים העולמית "ישראל 98".