עוד לפני החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל הורה בן-גוריון לאתר מקורות נשק לכוחות ההגנה הישראליים, לקראת עימות צפוי בעתיד עם צבאות ערב. לאחר החלטת האו"ם על החלוקה, החלו מאמצים קדחתניים לרכש נשק באירופה בהם היו מעורבים בכירי ה'הגנה' מוניה מרדור, שאול אביגור ואהוד אבריאל. מקורות האספקה החוקיים בארה"ב ובמרבית מדינות אירופה היו חסומים בפני מוסדות היישוב. החלופה שנמצאה הייתה מבצעי רכש בלתי חוקיים ופנייה אל ארצות הגוש הסובייטי.

בניגוד לארה"ב ולבריטניה, ברה"מ המשיכה לעמוד מאחורי תמיכתה בהחלטת החלוקה של האו"ם, גם אחרי שההחלטה הביאה לתחילתו של עימות מזוין. אחד הביטויים לתמיכת ברה"מ היה "אור ירוק" לעסקאות נשק בהיקף רחב בין צ'כוסלובקיה ומוסדות היישוב/מדינת ישראל. לברה"מ הייתה ככל הנראה תקווה כי נוכח אמברגו הנשק שארה"ב ובריטניה הטילו על המזרח התיכון, סיוע צבאי למדינת ישראל, שעמדה להיוולד, יקדם את הפיכתה למדינה פרו-סובייטית. מבחינת צ'כוסלובקיה המניע העיקרי היה ללא ספק כסף.

בזמן הכיבוש של צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, הרמן גרינג סגנו של היטלר, השתלט על מפעלי סקודה בצ'כיה והסב אותם למפעלי נשק – חלק מ"הרמן גרינג וורקה" אשר שירת את המאמץ המלחמתי הגרמני. לקראת תום המלחמה, כאשר נכבשה צ'כוסלובקיה על-ידי ברית המועצות, נשארו בה כמויות גדולות של נשק ומפעלים לייצור נשק.

המגעים עם הצ'כים לגבי רכישת נשק החלו עוד ביולי 1947 כאשר משה סנה, ראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה, העלה את הנושא בפני סגן שר החוץ הצ'כוסלובקי, ולדימיר קלמנטיס, וקיבל את הסכמתו העקרונית. בתחילת נובמבר נשלח על ידי בן-גוריון לפראג ד"ר אוטו פליקס (אוריאל דורון בשמו העברי), שהיה משפטן יליד העיר וידידם של בכירים בממשל הצ'כוסלובקי, לבדוק את אפשרויות הרכש שם.

לקראת סוף דצמבר 1947 המאמצים בצ'כוסלובקיה נשאו פרי כאשר אהוד אבריאל ואוטו פליקס סיכמו, בעזרתו של סוחר נשק יהודי רומני בשם רוברט אדם-אברמוביץ, רכש נשק קל בהיקף רחב עם מפעל הנשק 'זברויובקה ברנו', שבברנו, צ'כוסלובקיה. בסיועו הגלוי של שר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, נחתמה העסקה לקראת אמצע ינואר 1948, בהיקף של 750 אלף דולר. היא נעשתה על ניירות רשמיים של אתיופיה שכן הצ'כוסלובקים דרשו כיסוי של מדינה ריבונית.

הובלת הנשק של העסקה נתקלה בקשיים מרובים, אך בסופו של דבר, הנשק הגיע לארץ והספיק לשמש את לוחמי מבצע 'נחשון' בפריצת הדרך לירושלים. תרומתו הישירה של הנשק הזה למפנה של אפריל 1948 במלחמת העצמאות אינה מוטלת בספק. רוב הנשק הגיע ב-1 לאפריל, דרך נמל שיבניק שביוגוסלביה לנמל ת"א, ע"ג אונית הנשק 'נורה' – 4,500 רובי מאוזר K-98 דגם P18 7.92mm ("הרובה הצ'כי" - שנותרו בשימוש בצה"ל עד שנות השבעים), 200 מקלעי M.G.-34 (אשר כונו בצה"ל מגל"ד – מ.ג. כמו בשם הגרמני עם ראשי התיבות ל"ד המציינים בגימטריה את המספר 34, והיו בשימוש סדיר ביחידות חיל רגלים בצה"ל עד סוף שנות ה-50, כאשר הוחלפו במקלע הבלגי 'מאג'), כחמישה מיליון כדורים וחלקי חילוף שונים. 'נורה' הייתה האונית נשק הראשונה של מערכת הרכש במלחמת העצמאות שהגיעה ארצה, מתחת לאפם של הבריטים.

מקצת הנשק – 200 רובי מאוזר, 40 מגל"דים וכ-150 אלף כדורים – הגיע בטיסה מפראג של מטוס שכור מדגם "סקיימסטר" שנחת בליל 31 במרץ 1948במנחת בית דאראס, מנחת בריטי נטוש הסמוך למושב באר טוביה. הטיסה נספרת כטיסה הראשונה במסגרת מבצע 'בלק' – הרכבת האווירית להטסת הנשק הצ'כי לארץ (בהתאם, היא מכונה במקורות שונים "בלק-1"; לפעילות בארץ סביב קליטת המטוס ומטענו ניתן השם מבצע 'חסידה').

לפעילות המסיבית והאינטנסיבית סביב משלוחי הנשק מצ'כוסלובקיה לארץ, באוויר ובים (דרך יוגוסלביה), נדרש קשר אמין. שלטונות פראג אישרו הקמת תחנת אלחוט בבית הנציגות הישראלית שהוקמה בפראג בראשותו של אהוד אבריאל. הציוד לתחנה נרכש מעודפי הצבא האמריקאי בבלגיה, נארז ונשלח במטוס צ’כי לפראג. היה זה בזמנו ציוד משוכלל ביותר ששידר בעוצמות שטרם היו ידועות עד אז לאנשי הקשר של ה'הגנה' (ה'גדעונים'). עם הקמת המדינה הפכה התחנה בפראג לתחנת הקשר הראשונה של מערכות החוץ והביטחון. במערכת – היורשת של רשת 'גדעון' הידועה היום כ'שרות ת.ח.ל.' (תחנות חו"ל) – שולבו בהמשך כל תחנות הקשר בשגרירויות ישראל בעולם.

בסוף פברואר 1948, ביקש בן-גוריון לבדוק אפשרות לרכוש גם מטוסי קרב בצ'כוסלובקיה, לאחר שהתברר סופית כי אין אפשרות לעקוף את האמברגו האמריקאי על משלוחי נשק ולהשיג מטוסים אמריקאים שהיו זולים יחסית ועדיפים טכנית. לאחר הבדיקה אותרו מטוסי Avia S-199 – גרסה צ'כית שיוצרה בצ'כוסלובקיה למטוס הגרמני 'מסרשמיט' Bf 109. למרות נחיתותם הטכנית ומחירם המופקע (מחיר בסיסי מופקע של $44,000 למטוס, שנסק לכ- $190,000 כולל תחמושת, חלקי חילוף הרכבה והדרכה), הוחלט בסוף מרץ לרכוש 10 יחידות מהם ולהביאם ארצה.

החוזה לרכישת המטוסים נחתם לקראת סוף אפריל. חתמו עליו אהוד אבריאל אוטו פליקס והרמטכ"ל הצ'כוסלובקי הגנרל בוצ'ק. בתחילת מאי הוא אושר ע"י ראש הממשלה קלמנט גוטוולד ושר ההגנה הגנרל לודוויק סבובודה. בעסקה עוקבת נרכשו 15 מטוסים נוספים (בסופו של דבר רק 23 מטוסי 'מסרשמיט' הגיעו ארצה). למטוסים הודבק הכינוי "סכינים".

הממשל המקומי העמיד לרשות המשלחת הישראלית את שדה התעופה בזאטץ שקיבל את שם הקוד 'עציון' והכשיר שם את צוותי האוויר והקרקע הישראלים. שדה 'עציון' הפך למעשה לבסיס תעופה ישראלי על אדמת צ'כוסלובקיה והיה המרכז בחו"ל לפעילות מבצע 'בלק' וצומת להברחת מטוסים לארץ מכל קצווי תבל.

רוב טייסיו הראשונים של חיל האוויר, היו טייסים במלחמת העולם השנייה, בחיילות האוויר של בריטניה, ארצות הברית, קנדה, דרום אפריקה ואוסטרליה ורכישת המטוסים הגרמניים, חייבה אותם להסבה. ב-9 במאי 1948 נשלחו 5 הטייסים הראשונים – הישראלים מודי אלון ועזר וייצמן אשר רכשו את כישורי הטייס שלהם בצבא הבריטי, לו לנרט ומילטון רובנפלד, מתנדבי מח"ל מארה"ב ואדי כהן, מתנדב מח"ל מדרום אפריקה.

מבצע 'בלק' – הרכבת האווירית להובלת הנשק מצ'כוסלובקיה לארץ – החל ב-31 במרץ 1948 (טיסת "בלק-1" הנ"ל) ונמשך עד ל-12 באוגוסט 1948, עת הפעילות הישראלית הענפה בבסיס 'עציון' נאלצה להיפסק "מהיום למחר" עקב איומים של ארה"ב על צ'כוסלובקיה. במסגרת המבצע נערכו כ-100 גיחות של מטוסי תובלה, מדגמי 'סקיימאסטר' (המטוס השכור הנ"ל + מטוס קנוי שהצטרף בשלב מאוחר), 'קונסטליישן' (שהספיק לבצע גיחה בודדת בטרם ניזוק קשה בנחיתת חרום) ו'קומנדו' (כ-10 מטוסים שהוברחו מארה"ב ופעלו במסווה של חברת לאפס"א – חברת התעופה הלאומית של פנמה; בכל זמן נתון רק בודדים מהם היו כשירים מבצעית). את הרכבת האווירית הפעילו אנשי 'להק תובלה אווירית' שאז עדיין נקרא 'אגף תובלה אווירית' – יחידה אוטונומית במסגרת חיל האוויר, מבוססת בעיקר על צוותי אוויר ומכונאים אנשי מח"ל.

גולת הכותרת של המבצע הייתה העברת ה"סכינים" לארץ. המטוסים, שהוטסו משדה 'עציון' מפורקים אל שדה התעופה עקרון (תל נוף), הורכבו שם מחדש על ידי טכנאים צ'כוסלובקים. ה"סכין" הראשון הוטס ארצה ב-20 במאי 1948 ("בלק-5") והאחרון ב-28 ביולי 1948. עזר וייצמן שחזר לארץ במטוס הסקיימסטר השכור שהוביל את ה"סכין" הראשון תיאר את הטיסה כך: "אחת-עשרה וחצי שעות מג'אטץ לתל-נוף, בלי חניית ביניים ובלי תדלוק, נמשכה טיסתו של מטוס התובלה הראשון, שהביא לארץ את מטוס הקרב הראשון, האמיתי של חיל-האוויר בחיתוליו".

ה"סכינים" מילאו תפקיד חשוב ביותר בעוצמתו של צה"ל וסייעו להכריע את הכף בקרבות בחודשים מאי-אוקטובר 1948. בפרט, התקיפה המבצעית הראשונה של 4 מטוסים ב-29 במאי על הטור המצרי ליד אשדוד נחשבת כגורם לעצירת התקדמותו לעבר תל אביב, במקום המכונה כיום גשר 'עד הלום' . בזכות ה”סכינים" גם הופסקו ההפצצות האוויריות של המצרים על מרכזי האוכלוסייה היהודית בארץ. יחד עם זאת, המטוסים היו קשים להטסה ולתחזוקה, ותבעו קורבנות מקרב טייסיהם, לרבות מפקד הטייסת הראשון, מודי אלון שנהרג בעת נחיתה.

במסגרת עסקאות נוספות עם צ'כוסלובקיה הועברו לארץ נשק ותחמושת נוספים, בעיקר באמצעות האוניות נשק של מערכת הרכש שהועמסו בנמל שיבניק שביוגוסלביה. בדרך הים הגיע ארצה אמל"ח מעסקאות אלו לראשונה ב-27 ביוני 1948, ע"ג האונית נשק "הזקן". בין היתר כללו העסקאות 1,100 מקלעים בינוניים מסוג ZB37 ("בזה"), כ- 5,000 מקלעי מגל"ד, 24,760 "רובים צ'כים", 52,440,000 כדורי 7.92 מ"מ, תחמושת ל"סכינים" ופצצות אוויר. כתוצאה מכך, בתוך שבועות ספורים היה כל חייל בצה"ל מצויד בנשק אישי וכל כיתה ומחלקה צוידה בנשק על פי התקן.

בספטמבר 1948 נחתמה עסקה נוספת עם צ'כוסלובקיה, לרכישת מטוסי קרב מדגם 'ספיטפייר' – מטוסי טייסת 310 של חיל האוויר הצ'כי החופשי שפעל במסגרת ה-RAF (חיל האוויר הבריטי) ושניתנו לחיל האוויר הצ'כוסלובקי לאחר המלחמה – תמורת $23,000 למטוס (עקב עלויות נוספות עלות כל מטוס הגיעה לכ-30 אלף דולר). למטוסי הספיטפייר הודבק הכינוי "יורקים".

סה"כ נקנו מצ'כוסלובקיה 50 "יורקים" במהלך המלחמה (9 נוספים נרכשו אחריה). מסוף ספטמבר 1948 ועד סוף 1948, במסגרת שני מבצעים שכונו 'ולווטה-1' ו'ולווטה-2', הגיעו ארצה 14 הראשונים שבהם בטיסה בכוחות עצמם (עם חניית ביניים לתדלוק ביוגוסלביה). 5 מהמטוסים לא הגיעו ליעדם – 3 התרסקו בדרכם ו-2 נחתו נחיתת אונס ברודוס והוחרמו ע"י שלטונות יוון.

מבצעי 'ולווטה' היו מורכבים ומסובכים מאד טכנית ולוגיסטית. מהמטוסים פורק כל אביזר לא חיוני, כולל מערכות הנשק והקשר, והוסיפו להם מיכלי דלק ע"מ שיוכלו לעבור את המרחק הרב לארץ. את המטוסים ליווה מטוס תובלה.

המבצעים אורגנו על-ידי אנשי המח"ל המהנדס והטייס סאם פומרנץ – מהבולטים באנשי המח"ל מאמריקה, שנהרג בתחילת מבצע 'ולווטה-2' בהתרסקות מטוסו ביוגוסלביה (היה זה סאם שניצח על התאמת המטוסים למסע הארוך) – והטייס בוריס סניור – מראשוני המח"ל, מתנדב מדרום אפריקה וממייסדי חה"א (בתפקידו הבכיר ביותר היה סגן מפקד חה"א).

ה"יורקים" שולבו מיד בפעילות מבצעית; חלקם אף הספיקו להשתתף במבצע 'חורב' למיגור הצבא המצרי שפלש לארץ ולהיות מעורבים בסופו (7 בינואר) בתקרית החמורה שבה הופלו 5 מטוסים בריטים באזור הגבול עם מצרים. בחודשי פברואר ומרץ הגיעו דרך נמל שיבניק שביוגוסלביה יתר 31 ה"יורקים", באמצעות האוניות נשק של מערכת הרכש.

לצ'כים שולם עבור כל הציוד קרוב ל-12.2 מיליון דולר. הסכום היה אז כשליש מהכנסותיה לשנה של צ'כוסלובקיה במטבע זר.

ב-1968 התקיימה פגישה ששודרה בקול ישראל בשם "הצדעה לנורה" במלאת 20 שנה להפלגתה ההיסטורית. נטלו בה חלק בן-גוריון (כח"כ מן המניין), שייקה דן, ברושי, יוסקה יריב, אילין ובן ירושלמי (שהיה מפקד הספינה). בפגישה פסק ב-ג נחרצות: "הנשק הצ'כי הציל את מדינת ישראל, ממש, בהחלט... בלי הנשק הזה לא היינו נשארים בחיים".

הבול לכבודו של מטוס ה'ספיטפייר' הונפק ב-1998, אחד מתוך 3 בולים בסדרה "מטוסי מלחמת העצמאות", עיצוב: ט. קורץ (הסדרה בשלמותה משולבת באוסף SOH בנפרד מכאן). בחרתי בבול זה לייצג את נושא עסקאות הנשק עם צ'כוסלובקיה מסיבות ברורות.

למען האמת, הגיבור האמיתי של מטוסי הקרב במלחמת העצמאות היה ה"סכין", אך השרות הבולאי לא רצה כנראה להציג על בול ישראל תמונה של מטוס המזוהה בדר"כ עם גרמניה הנאצית. בתמונה מימין לבול נראים שני הפריטים המייצגים יותר מכל את תרומת הרכש מצ'כוסלובקיה לתוצאות המלחמה: "הרובה הצ'כי" וה"סכין".

יש לציין שעד היום לא הוציא השרות הבולאי בול לכבוד מפעל הרכש במלחמת העצמאות – מפעל אדיר ומורכב שבלעדיו ישראל לא הייתה קיימת.