עכו היא עיר שקיומה נמשך ברציפות במשך כ-4,000 שנה. ראשיתה בתל עכו שכינויו העממי הוא "גבעת נפוליאון". מהתקופה ההלניסטית ואילך התפשטה העיר מערבה לשטח שבו התפתחה לימים העיר הצלבנית והערבית.

ההיסטוריה של עכו קשורה להיותה עיר נמל. בעכו נחתו לגיונות הרומאים, שיצאו ממנה לדכא את מרכזי המורדים היהודים בהרי הגליל, בשנים 67-66 לסה"נ. בימי שלטון הצלבנים בארץ, במאה השתיים עשרה והשלש עשרה, היה בעכו נמלם החשוב ביותר. מעכו יצאו נתיבי ים אל ארצות אירופה, שבניהן השתתפו המסעות הצלבנים והתיישבו בתחומי שלטונם בארץ הקודש. בתקופה זו באו בנמלה גם יהודים מפורסמים ביניהם הרמב"ם, בשנת 1165. בקיר הנמל של ימינו משובץ בפסיפס חדש מראה הנמל בימיו וכתובת לזכרו: "בנמל זה עלה בג' סיוון דתתקכ"ה, החכם רבנו משה בן מימון, הנשר הגדול מבצר היהדות".

מתחילת השלטון העות'ומני בארץ ב-1517 ועד לאמצע המאה ה-18 הייתה עכו עיר קטנה ומוזנחת. תנופת בנייה ראשונה הורגשה בה בתקופת שלטונו של שליט הגליל הבדואי, דאהר אל עומר, ששלט באזור עד מותו ב-1775. אחמד אל-ג'זאר, הקצין הטורקי שירש את אל עומר, והיה למושל דמשק, קבע את בירתו בעכו. הוא שיפץ את העיר, הרחיב את ביצוריה והקים אמת מים חדשה שסיפקה לה מים מאזור כברי. עוד בנה את חאן אל-עומדאן ואת חמאם אל באשה ומסגד אל-ג'זאר הקרויים שניהם על שמו. תחת שלטונו של ג'זאר פחה הייתה עכו, בפעם השנייה (הפעם הראשונה הייתה במאה ה-13 עת הייתה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית) והאחרונה בתולדותיה, העיר המרכזית של ארץ-ישראל כולה ובעלת חשיבות בינלאומית.

בשנת 1791 גירש אל-ג'זאר מהעיר את אנשי המושבה המסחרית הצרפתית שהתיישבו בה, וסירב לקבל קונסול צרפתי בעיר. בשנת 1799 צר נפוליאון על עכו, במהלך מסעו בארץ ישראל, במטרה להשתמש בה כבסיס ליצירת מרד כנגד השלטון הטורקי בסוריה כולה. במהלך המצור הציב נפוליאון את תותחיו על תל עכו שזכה הודות לכך לכינוי "גבעת נפוליאון". לאחר המצור, שנמשך מחודש מרץ עד חודש מאי, ויתר נפוליאון, והותיר את העיר בידי מגיניה הטורקים, שנעזרו בצי הבריטי.

בשלהי התקופה העות'ומנית שררו בעיר עזובה והזנחה. עם הכיבוש הבריטי ב-1918 החלה עכו לגדול שוב והעיר התפשטה אל מחוץ לחומות. הנמל היה הקטן בנמלי הארץ אך הוא המשיך לפעול. משרד העתיקות המנדטורי עשה לשיקומה של העיר ודאג לשיפוץ חומות הים ההרוסות. ב-1922 חיו בעיר 6,420 נפש, מתוכם 4,883 מוסלמים, 1,344 נוצרים ו-115 "אחרים" שרובם באהיים ומיעוטם יהודים. בשנות העשרים של המאה הקודמת גדלה בהתמדה האוכלוסיה היהודית בעיר אך בעקבות מאורעות תרפ"ט פונו רוב רובם של יהודי העיר על ידי הבריטים. בשנת 1946 התגוררו בעיר כ-13,000 נפש, רובם ככולם מוסלמים.

כלא עכו שבמצודת עכו היה בית הסוהר המרכזי בארץ בתקופת המנדט ובו נאסרו וגם הוצאו להורג פורעים ערבים וכן אישים יידועי-שם מהיישוב היהודי ומגיניו. זכורה במיוחד מתקופה זאת הפריצה ב-4 במאי 1947 של אנשי האצ"ל אל הכלא על מנת לשחרר את האסירים היהודים; 27 אסירים שוחררו אך 9 לוחמים נהרגו וחמישה נפלו בשבי במהלך הפעולה.

לפי תוכנית החלוקה נכללה עכו במדינה הערבית שהייתה אמורה לקום. עכו הונהגה על ידי "הוועד הערבי הלאומי" המתון, שעל פי תיאום מוקדם עם הבריטים נועד לקבל לידיו את השלטון בעיר. הקשר בין חיפה לבין יישובי הגליל המערבי עבר בעכו. התחבורה היהודית הותקפה במעבר בעכו וכך הוטל מצור על היישובים היהודיים מצפון לעיר ובראשם העיר נהריה. מצד שני, הדרך מחיפה לעכו עברה בשטח הקריות היהודי, והתקפה על רכב יהודי הייתה גוררת תקיפת התחבורה הערבית לעכו ושיבוש המסחר והכלכלה של העיר. בתחילה ניסו הערבים המתונים למנוע את הפגיעות ההדדיות על ידי משא ומתן בתיווך בריטי והגיעו להסכם אי-התקפה הדדי שהחזיק מעמד מספר שבועות, אבל עם ההחמרה במלחמה גברה יד הקיצונים. ב-17 במרץ פרץ סכסוך בין נציגי הוועד הלאומי הערבי לבין נציגות "ההגנה", כאשר "ההגנה" סירבה לאפשר לאנשי מחסום דרכים ערבי לבדוק האם במשאיות שעוברות צפונה יש נשק.

בבוקר 18 במרץ 1948 יצאו מחיפה ארבעה עובדי חברת החשמל כדי לתקן קווי חשמל שנפגעו ליד עכו. הם נסעו במכונית משוריינת עם שני משוריינים בריטים מלפנים ומאחור. ערביי עכו הטמינו להם מלכודת. בהגיע השיירה לעכו עלה המשוריין הבריטי על מוקש וחמשת החיילים הבריטים שהיו עליו נהרגו. המשוריין השני הסתובב מיד וברח לעבר חיפה. עובדי חברת החשמל נותרו לבדם מול המתקיפים ונרצחו. לזכרם נקרא הרחוב החוצה את עכו לאורכה בשם "דרך הארבעה", ובמקום נמצא שלט המספר על האירוע.

לפי תוכנית הפיקוד העליון היה על "ההגנה" לסגור על עכו ולהחזיקה תחת איום – מעין "בת ערובה" לשלום היישובים היהודיים שהיו אמורים להימצא בתחום המדינה היהודית. הבריטים החזיקו כוח צבאי בעכו ואנשי "ההגנה" המתינו ליציאתם על מנת להשתלט על עכו וסביבתה. עם הצלחת מבצע 'בן עמי' הגיעו ידיעות על ירידת המורל בקרב לוחמי העיר הערבים ואזרחיה, בין היתר בשל הגעתם לעיר של אלפי פליטים פלסטינים שנמלטו מחיפה, ועוררו תקוה כי ניתן יהיה לכבוש את העיר בפעולת בזק. מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל, החליט לכבוש את העיר, חרף מברק שקיבל מהמטה הכללי, ובו התבקש לשקול שוב את ההכרח בהתקפה על עכו לנוכח הכוחות המועטים שעמדו לרשותו. ההתקפה החלה בלילה שבין 16 ל-17 במאי בהרעשת העיר החדשה במרגמות 3 אינץ' שניצבו בתל עכו ובדוידקה שמוקמה ממזרח לעיר. בחסות חיפוי זה נערכו שתי פלוגות להתקפה מצפון לעכו ופלוגה אחת להתקפת הסחה מדרום לעיר.

אף כי לעכו לא הגיעו כוחות ערבים סדירים כדוגמת צבא ההצלה, התארגנו התושבים הערבים במיליציות מקומיות להגנה על עירם. כוחות "ההגנה" שתקפו מצפון נתקלו בהתנגדות והחל קרב מבית לבית. הכוחות הערבים נסוגו לאט לכיוון בניין משטרת עכו, ששכנה לחוף הים באחת ממצודות טגארט. פגז פיאט נורה לעבר צריח המשטרה והשתיק את האש שנורתה משם. הלוחמים פרצו את השער בחומר נפץ, אך הבניין היה ריק מלוחמים. בינתיים נתפסו מספר שבויים והם נשלחו למפקדת החטיבה בקיבוץ עין המפרץ. משה כרמל ניסח מכתב שתורגם מיד לערבית ובו דרישה לכניעה ללא תנאי. המכתב נמסר לאחד השבויים שנשלח בחזרה לעכו.

בשעות אחר הצהרים של 17 במאי 1948 נראה כומר צועד מכוון מצודת בית הסוהר מלווה בשני ערבים המניפים דגל לבן. הם שמעו על תנאי הכניעה ולקראת חצות שבו והודיעו כי הערבים הסכימו לחתום על ההסכם. ב-18 במאי לפנות בוקר חתמו חברי מועצת העיר על כתב כניעה, הורו על הפסקת הלחימה ופתחו את שערי העיר העתיקה.

בעקבות המלחמה רבים מתושביה העשירים והמנהיגים הערבים עזבו ללבנון, ונותרו בה כ-3,000 איש. לקראת סוף מלחמת העצמאות יושבו כ-2,000 עולים יהודים, רובם פליטי השואה, בדירות פנויות בעיר העתיקה. בדרום העיר, לרגלי "גבעת נפוליאון", הוקמה מעברה גדולה – מעברת "גבעת נפוליאון". במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו סביב עכו העתיקה שיכונים רבים שאוכלסו ע"י עולים חדשים ומפוני המעברה.

עכו היא אחת הערים המעורבות בישראל בה חיים בצוותא יהודים וערבים. האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית בעיר חיות לרוב בדו קיום זו עם זו. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכון לדצמבר 2012, מתגוררים בעכו 47,151 תושבים, מהם 67.1% יהודים, 25.3% ערבים מוסלמים, 2.4% ערבים נוצרים ו-5.2% "אחרים".

הבול הונפק ב-1967 במסגרת הסדרה "נמלים עתיקים". עיצוב: א. אדלר. הבול המוצג עוקב עם המאמר באנגלית הונפק ב-2007, לציונה של עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית ברשימת אונסק"ו (נוספה לרשימה ב-2001), עיצוב: רונן גולדברג.