ב- 8 במאי 1945 חגגו בעלות-הברית את ניצחונן על גרמניה הנאצית. לגבי מרבית תושבי מחנות הריכוז ורבים אחרים היה הניצחון חלום שמומש מאוחר מדי. לא בכדי התבטא אז דוד בן-גוריון: "יום הניצחון – עצוב, עצוב מאוד".

מחנות הריכוז שוחררו זמן קצר לפני סיום המלחמה. בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את אושוויץ. הגרמנים הנסוגים המשיכו בהתנגדות נחרצת על אדמת הרייך. מחנות הריכוז בגרמניה ובאוסטריה שוחררו על-ידי בעלות-הברית רק בחודשים אפריל – מאי 1945. באותו זמן שחררו בעלות-הברית גם מאות אלפי עצירים ממחנות ריכוז, לאחר שהוצעדו על-ידי הנאצים ב"צעדת מוות".

המתקפה הגדולה של הצבא האדום במזרח ונחיתת בעלות-הברית במערב באביב –קיץ 1944 זירזו את פינוי מחנות הריכוז במזרח אירופה על-ידי הגרמנים. האסירים הוצעדו לכיוון גרמניה ואוסטריה לאורך מאות קילומטרים ללא אוכל ומים. עשרות אלפי יהודים נורו למוות בדרך ורבים אחרים מתו ברעב, בקור ובמחלות. עם התקדמות צבאות בעלות – הברית בתוך גרמניה, החלו הגרמנים לפנות את מחנות הריכוז שם ולהמריץ את האסירים בשטחים שעדיין היו בשליטתם. צעדות המוות ממחנות זאקסנהאוזן, מאוטהאוזן, דכאו ומחנות אחרים נמשכו עד יום הכניעה. מסוף 1944 נרצחו בצעדות אלו כרבע מיליון אסירים.

שחרור המחנות עורר זעזוע עמוק בקרב צבאות בעלות-הברית. מראה הגוויות המפוזרות בשטח, והשרידים – שנראו כמו שלדים מתנועעים – המם אף חיילים מנוסי קרבות. יהודי, מפקד גדוד שנמנה עם משחררי אושוויץ, כתב שכמעט יצא מדעתו נוכח מראות הזוועה. הזעזוע הביא לידי רגשות הזדהות עמוקים עם הקורבנות. אולם התברר שהן הצבא והן אונרר"א – סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות – לא היו ערוכים לפעולות הצלה בהיקף הדרוש, ולא נתנו דעתם לעניין השיקום הפיזי והנפשי של השרידים. עשרות אלפי ניצולים מורעבים, אחוזי בולמוס אכילה, שילמו על כך בחייהם. אונרר"א ושלטונות הצבא לא השכילו גם להבחין בין הפליטים היהודים לבין מיליוני שבויים ועובדי כפייה אחרים, ביניהם משתפי פעולה עם הנאצים, שהיה צריך להחזירם במהירות לארצות מוצאם. אלו ואלו הושארו בשלב הראשון במחנות הריכוז, שהפכו למחנות עקורים.

מיד עם השחרור יצרו חיילים יהודים בצבאות בעלות-הברית קשר עם הניצולים. רבנים אמריקנים ואנשי הבריגדה היהודית הגיעו ביוזמתם, וניסו להקל על הניצולים. הביקורת על מצבם החמור של העקורים היהודים הביאה לידי הקמתה של ועדת-חקירה אמריקנית, שגינתה את המדיניות הצבאית במחנות, והמליצה על הקמת מחנות נפרדים לעקורים יהודים. פעולה זו אפשרה את התארגנותה של "שארית הפליטה" כגורם יהודי אוטונומי.

לשחרור המחנות על-ידי בעלות-הברית היה לא רק ערך הומניטרי אלא גם ערך היסטורי חשוב ביותר במערכת נגד הכחשת השואה, הנמשכת עד היום. דווייט איזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות-הברית המערביות באירופה, חזה בעניין זה את הנולד. בספרו "מסע צלב באירופה" כתב: "סיירתי בכל פינה ובכל חור במחנה, כי חשתי שמחובתי להיות מוסמך, מאותה שעה ואילך, להעיד ממראה עיניים על אותם דברים, למקרה שאי פעם תצמח בארצנו האמונה או ההנחה כאילו הסיפורים על ברוטאליות הנאצים לא היו אלא דברי תעמולה בלבד".

כתבה: ד"ר חוה אשכולי (וגמן).

בגיליונית הזיכרון, שהונפקה ב-1945 לציון 50 שנה לשחרור המחנות, מופיע תצלום שבו נראים שלושה משוחררים יוצאים משער מחנה. התצלום לקוח מתוך סרט שצילמו המשחררים האמריקנים במחנה דכאו. הציור שבו נראה פרפר צויר על-ידי ילדה בשם אווה (חווה) בולובה שהתגוררה בטרזין ונרצחה באושוויץ ב- 4 באוקטובר 1944. עיצוב: אד ואן אוין.