כחצי מליון יהודים ניצולי השואה באירופה הגיעו ארצה עד שלהי שנות השישים. מרביתם הגיעו בעלייה ההמונית שלאחר הקמתה של מדינת ישראל.

היה זה גל עולים שאותות האסון שעבר עליו ניכרו במספרם הקטן של הילדים בגילאי 14-5 ובמיעוט הזקנים. עם זאת היו רבבות העולים הללו עלייה צעירה, נמרצת, משכילה וחדורה בציונות שניתן להגדירה כציונות אינסטנקטיבית – כזו שצמחה מתוך תחושת הבגידה של היבשת האירופית, ומתוך הצורך לחיות כרוב בקרב יהודים. ממכתביהם האחרונים של הקורבנות עולה כי רבים מהם קיוו לחיים חדשים בארץ-ישראל, ומושגי החיים וארץ המולדת היו למיקשה אחת: "להיפגש עם המולדת" משמעו היה לחיות.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ניצולי השואה היו קבוצה דחויה ומושתקת בציבוריות הישראלית. אומנם החל משנות החמישים התבצעה חדירה והתבססות מאסיבית של קבוצות הניצולים השונות אל כל תחומי החברה הישראלית, הן ברמה הציבורית והן ברמה הפרטית, אולם הם עדיין נחשבו בישראל ליהודים הגלותיים ושפופי הקומה שהלכו אל מותם "כצאן לטבח", למול האתוס של הצבר הלוחם זקוף הקומה, והדגש בזיכרון השואה הושם על זכרם של מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שהלכו בדרך ההתנגדות. גם מרבית הניצולים העדיפו לשתוק ולא לספר על מה שעבר עליהם. הם אצרו את הידע והתחושות בלבם, חלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר, אם מתוך נסיון להשתקם ואם כשנוכחו להיווכח שגילוייהם לא עניינו את הרבים.

קיומה של המדינה סיפק לניצולים את אותה ההרגשה, שהוגדרה לא אחת כ'נקמת התקומה'. זו ,כך נראה, הסיבה לכך שזו עלייה אשר קולה לא נשמע בחשבון ההיסטורי-הביקורתי עם הקולטים בראשית שנות המדינה. העולים הניצולים נקלטו בישראל במידה מכרעת בזכות יוזמתם, התארגנותם העצמית וכישוריהם.

רק בשנות השישים, בייחוד עם פתיחת משפט אייכמן, החלו הדברים להשתנות. לפי פרופ' חנה יבלונקה, משפט אייכמן "היה שיאו הדרמטי של תהליך הלגיטימציה שהחברה הישראלית נתנה לכל קבוצות הניצולים ולסיפורם של הניצולים כפרטים" ו"הניצולים הפכו לגשר חי בין הכאן לשם". בעשורים האחרונים התרחש במדינת ישראל תהליך יוצא דופן, שהפך את ניצולי השואה מקבוצת מהגרים תלושה לחברי כבוד בדור המייסדים, ומקבוצה דחויה בציבוריות הישראלית לקבוצה מבוקשת ומוערכת בעלת תפקיד בעיצוב דמותה התרבותית של מדינת ישראל.

תרומתה של עליית הניצולים למדינה ולחברה בישראל אינה ניתנת לשיעור. זו עלייה שחותמה העמוק ניכר בכלכלה, פוליטיקה, רפואה, התיישבות וצבא , במיוחד במלחמת העצמאות, עת היוו הניצולים כחצי מהכוח הלוחם היהודי.

לעליית הניצולים הייתה תרומה מיוחדת בתחומי התרבות השונים, ובמיוחד בספרות, ציור, פיסול וגרפיקה. לא בכל יום הופכת קבוצת מהגרים, שזה מקרוב באה, לשותפה פעילה בעיצוב הזהות הלאומית בארץ היעד.

העולים הניצולים, מרגע הגיעם ארצה, התמסרו בכל מאודם לשתי מטרות: שימור זיכרון השואה והנחלתו לחברה הישראלית, ועיצוב הישראליות כפי שהם הבינוה. מקום מרכזי נשמר להם בחקיקת חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט - 1959. הצלחתם הייתה כה גדולה עד שאין מחלוקת על כך שהשואה היא כיום מרכיב מכריע בזהות הלאומית הישראלית. במקביל, הם שקדו גם על טיפוח ועיצוב הישראליות. אין אפוא פליאה על כך שאת הדימוי הוויזואלי של הצבר המיתולוגי 'שרוליק' יצר ניצול שואה בשם קריאל גרדוש - דוש.

הסיכום לעיל מבוסס על דברים שכתבה פרופ' חנה יבלונקה, היסטוריונית וחוקרת השואה ידועה.

כיום (אמצע 2014) חיים בישראל כ- 140,000 ניצולי שואה – מספר שהוא כרבע ממספר הניצולים שעלו ארצה מאז אחרי מלה"ע. הניצולים שעדיין בחיים הם אנשים זקנים; למעלה מאלף מהם נפטרים מידי חודש ומספרם הולך ופוחת במהירות.

הביטוי "בדמייך חיי" המופיע על שובל הבול נלקח מהפסוק ביחזקאל טז ו – "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי". בהקשר התנכ"י הנביא יחזקאל ממשיל את עם ישראל לנערה שהושלכה למות בשדה, והיא נגאלת בידי האלוהים המוצא אותה, מטפל בה ונושא אותה לאישה. הביטוי הפך סמל לרעיון שגם בייסורים הקשים ביותר אין לאבד תקווה וסמל לתקומה הבאה לאחר סבל רב. הביטוי גם הפך סמל לשרידות היהודים בשואה ולתקומה המופלאה שהתרחשה אחרי השואה. כך לדוגמא האנדרטה המפורסמת לזכר מרד גטו ורשה של האמן נתן רפופורט – אחד הסמלים המוכרים ביותר של מורשת השואה והגבורה, המוצבת מאז 1948 במרכז הגטו היהודי העתיק בוורשה ושהעתק שלה מוצב ברחבת יד ושם בירושלים – מכונה אנדרטת "בדמייך חיי".

הבול הונפק ב-2003, עיצוב: גדעון שגיא.

להלן תוספת על חלקם של ניצולי השואה במלחמת העצמאות (בהסתמך על דברים שכתב העיתונאי והסופר צבי גיל):

לפי ההיסטוריונים, הפרופ' עמנואל סיוון וחנה יבלונקה, אחוז ניצולי השואה בראשית מלחמת העצמאות היה מעל 40%. בסוף המערכה הם היוו 75% מצה"ל. אין גיזרה ואין חזית שבה לא נטלו חלק. הם נמנו עם פורצי המצור על ירושלים, עם משחררי חיפה, עם לוחמי הגליל המערבי והמזרחי, עם הגדודים בדרום עד לכיבוש אילת. מספר הנופלים בקרב ניצולי השואה היה כמעט כפול משאר הלוחמים. הסיבה היא שרובם, בשל העדר ידע של השפה העברית, נשלחו ליחידות לוחמות. ליחידות שירותים, כמו אפסנאות, מטבח וכיו"ב, צריך היה לדעת את השפה. הרובה מבין גם יידיש, גם פולנית ורוסית. להערכתו של אלוף (מיל') ישעיהו (שייקה) גביש, ממפקדי הפלמ"ח, "אלמלא קבלנו עירוי של אלפיים שרידי שואה – מחצית הכוח – לפלמ"ח, היינו הולכים פייפן".

דברים שאמר ראש הממשלה דאז אריק שרון בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 חטיבת אלכסנדרוני, לטרון, 28 במאי 2005:
"אני רציתי ברשותכם לומר לכם ... ממה התרשמתי יותר מכול דבר. מטע הזיתים ליד חולדה העתיקה. מחלקתי ואני משתרעים בחום היום מתחת לעצי הזית. הרהורים בטרם קרב. מתמזגים עם הקרקע המכוסה חלוקי אבן. כאילו היינו חלק בלתי נפרד ממנה. שורשיות והרגשת מולדת, שייכות, בעלות. לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות. מגויסים חדשים, זרים למראה, חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוול, מכנסיים אפורים, חולצות פסים. בליל של שמות כמו הרשל, ויאצק ,יאנק ,פטר, ויונדי, מרקו – נזרקו לאוויר. כול כך לא השתלבו בזית, בסלע, בקרקע המצהיבה. הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה. עברו גבולות חסומים, אניות מעפילים ושוב מחנות הסגר. הפעם הבריטים בקפריסין ומשם באניות היישר לחזית.

הסתכלתי בהם. הם התפשטו. גווים לבנים. ניסו להתאים מדים, נאבקו ברצועות החגור בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו. הכול בשקט. משלימים עם הגורל. איש מהם לא זעק לפתע – תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות שעברנו. כאילו הבינו שזה עוד קרב אחרון על הקיום היהודי. הם עדיין לא ידעו שבקרב היישוב הוותיק בארץ, רבים מהם מרותקים להגנת יישוביהם חרף לחציו של בן גוריון, ורבים לא התגייסו כלל, ולא מעטים מאצולת הממון של אז שלחו את בניהם אל מעבר לים, פן יבולע להם במלחמה.

אלה היו אנשי גח"ל – גיוס חוץ לארץ, שכונו לעתים "גחלייצים" בשמץ של זלזול. שירים לא שרו להם. סביב המדורה לא דיברו בהם. הם לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאתנו באלף שנים. בהר הרצל בירושלים, בקבר האחים של פלוגתנו – פלוגה ב' גדוד 32 חטיבת אלכסנדרוני, בין 54 לוחמים, ארבעה הם אלמונים. כבר חמישים שנה עוברים מדי פעם ליד המצבה. אני עוצר ומהרהר – מי הם? מאיפה הם? מי משפחותיהם? הנותר מישהו מהם? האם מישהו חיפש אותם אי פעם? אולי מחפש אותם עד היום. ואין לי תשובה. לאיש אין תשובה."