במאי 1965, עשרים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כוננו יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין גרמניה (הרפובליקה של מערב גרמניה, דאז).

שנים קודם לכן, בתחילת שנות ה-50, החל המשא ומתן על הסכם שילומי פיצויים בין ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, היושב ראש של ועידת התביעות היהודיות נחום גולדמן, וקאנצלר מערב גרמניה קונרד אדנאואר. בגלל הרגישות של קבלת שילומים מגרמניה, הייתה ביקורת קשה כנגד המשא-ומתן מצד מנהיגים ישראלים כמנחם בגין שקרא למרד ודב שילנסקי שניסה להטמין מטען חבלה במשרד החוץ הישראלי, והתקיימו נגדו הפגנות סוערות. בהפגנות אלה הופיעו, לראשונה אחרי השואה, גם יהודים עם טלאי צהוב. כמו כן התקיימו ויכוחים רבים בכנסת. למרות המחאה, נחתם הסכם השילומים בספטמבר 1952.

לאחר חתימת הסכם השילומים שלחה מדינת ישראל משלחת מיוחדת לפיקוח על ביצועו. ההסכם אמנם הסתיים בתחילת שנות ה-60, אבל המשלחת נותרה שם ופעלה כנציגות ישראל לכל דבר: לראש המשלחת היה מעמד של שגריר, והוא נחשב כשגריר לא-רשמי של ישראל בגרמניה.

בין 1958 ל-1964, במסגרת הסכם סודי, העניקה גרמניה לישראל כמויות נשק גדולות ביותר ללא תמורה כספית. בתחילת 1965 נוצר משבר ביחסי שתי המדינות על רקע פירסום שניתן למשלוחי הנשק, שגרר החלטה של גרמניה להפסיק משלוחי נשק "לאזורי מתיחות". למעשה, המשבר הוביל בסופו של דבר לכינון היחסים הדיפלומטים הפורמאלים בין שתי המדינות, כחלק מפתרון סוגיית הפסקת משלוחי הנשק.

הויכוחים הציבוריים והפוליטיים שליוו את סוגיית הקשרים בין המדינות והסכמי השילומים על רקע השואה לא הסתיימו עם כינון היחסים. יש לזכור, שעדיין הדהדו ברקע משפט אייכמן בירושלים ב-1961 ומשפט אושוויץ בפרנקפורט ב-1963. חלק מהציבור בארץ באותה תקופה התנגד לכינון היחסים והשילומים וטען שהם מהווים פגיעה בזיכרון הנספים בשואה ופגיעה בניצולים. גם בגרמניה סוגיית השילומים וכינון היחסים הדיפלומטיים הייתה שנויה במחלוקת ומשרד החוץ הגרמני התנגד בתוקף ליחסים דיפלומטיים רשמיים.

התפקיד ההיסטורי של השגריר הראשון של ישראל בגרמניה הוטל על אשר בן נתן – יליד וינה שעלה בגיל 17 עם הוריו ארצה ערב מלה"ע, מילא תפקידים ביטחוניים בכירים והיה ערב מינויו מנכ"ל משרד הביטחון.

מאז כינון היחסים עשו שתי המדינות כברת-דרך מרשימה בהידוק הקשרים הבילטרליים. גרמניה הינה כיום שותפת הסחר הגדולה של ישראל באירופה וקשרי המדע והמחקר של מוסדות אקדמיים ומדעיים בשתי המדינות הם רחבי היקף. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל ועל רקע זה מעניקה גרמניה לישראל סיוע צבאי בנדיבות – לדוגמה הצוללות מסדרת דולפין. הממשלות מעודדות מוסדות לחילופי נוער, סטודנטים ומנהיגים צעירים למפגשים והיכרות הדדית. קבוצות מחול ותיאטרון מציגות את מופעיהן, אמנים ישראליים מופיעים ברחבי גרמניה וספריהם של סופרים ישראליים מתורגמים לגרמנית וזוכים להצלחה מרובה.

על אף הקשרים המדיניים, והתרבותיים המקיפים בין שתי המדינות ממשיך זיכרון השואה להוות חלק בלתי נפרד מהזהות הגרמנית והזהות היהודית, ולתפוס מקום מרכזי ברקע היחסים ביניהן. הבול המציין 40 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, מציג זה לצד זה את דגלי המדינות. גדר התיל הנראית בבול מסמלת את השואה שלא תישכח לעולם.

ישראלים רבים החרימו בעבר תוצרת גרמנית וסירבו לבקר על אדמתה. כיום המצב שונה לחלוטין: רק מעט ישראלים מחרימים סחורות גרמניות וברלין הפכה בשנים האחרונות יעד מרכזי לתייר הישראלי ואף עיר אליה מהגרים ישראלים צעירים לא מעטים על רקע קשיי כלכלה בארץ.

הכתבה מבוססת בעיקר, אך לא בלעדית, על דברים שכתב יונתן מילר, יועץ מדיני בשגרירות ישראל בברלין.

הבול הונפק ב-2005 בהנפקה משותפת ישראל-גרמניה לציון 40 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין המדינות. עיצוב: סטפן קליין, אולף ניומן.