יפו הנה אחת הערים הציוריות ביותר בישראל. במשך אלפי שנים הייתה יחידה עצמאית; אולם משנת 1949 הפכה לחלק בלתי נפרד של העיר הגדולה תל-אביב – יפו. למרות האיחוד המנהלי בין שתי הערים, שמרה יפו על ייחודה האופייני, המתבטא במגדל השעון שבכיכר המרכזית בעל האופי המזרחי, בסמטאות המפותלות ובשווקים הססגוניים.

תאריך יסודה של יפו שקוע אי שם בנבכי ההיסטוריה. אגדות יהודיות טוענות שהיא נוסדה על ידי יפת, בנו של נח, אולם הפולקלור היווני מייחס את ייסודה למלכה יופיה (קסיופיה), אשר בתה אנדרומדה נכבלה אל סלעי הים האימתניים כקרבן למפלצת הים. תעודות קדומות מוכיחות שכבר לפני 4000 שנה הייתה יפו נמל תוסס חיים בדרך החוף בין מצרים וממלכות הצפון. כאשר נכבשה על ידי המצרים במאה החמש-עשרה לפני הספירה, הייתה היא עיר כנענית בצורה ומוקפת חומות, אשר נפלה לאחר הכיבוש וההתנחלות היהודית בימי יהושע, בחלקו של שבט דן. בתקופת דוד ושלמה, בערך כ- 1000 שנה לפנה"ס, הפכה להיות לשער הים של ירושלים, אשר דרכו הובאו החומרים על ידי שלמה המלך. בספר דברי הימים ב' פרק ב' פסוק ט"ו מסופר כי חירם מלך צור הסכים ואמר: "ואנחנו נכרת עצים מן הלבנון ככל צרכך, ונביאם לך רפסודות על ים יפו, ואתה תעלה אותם ירושלים". אל נמל יפו הובאו ארזים גם לבניין בית המקדש השני, ב- 520 לפנה"ס בקירוב, כמסופר במקרא: "להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא" (עזרא ג', ז'). מקורות מקראים אחרים מספרים על הנביא יונה, אשר נשלח על ידי ההשגחה האלוהית אל העיר החוטאת נינוה, הפליג מיפו, וכן כיצד כורש מלך פרס נתן ליהודים החוזרים מן הגלות את יפו כעיר נמל חופשית.

בתקופת שלטון החשמונאים היה ליהודים ביפו צי משלהם, שהושמד במהלך הכיבוש הרומי וחיסול העצמאות המדינית. בתקופה שקדמה למרד הגדול (2 לסה"נ), נקבצו ביפו ההרוסה פליטים רבים ובנוה מחדש. עפ"י יוסף בן-מתתיהו (פלביוס) הם עסקו בשוד ימי הים. אספסיאנוס החליט לסלק את המטרד האסטרטגי-טקטי הזה. את הקרב מתאר יוסף בן מתתיהו: "עמדו אנשי יפו בספינותיהם, ופתאום קם עליהם רוח סערה... והטביע ספינות רבות ... ורבים לא מצאו עצה בלתי-אם להימלט אל לב הים, כי יראו מצוקי הסלעים ומהרומאים העומדים עליהם... ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים... את העיר... הפכו אותה לשממה". אך זמן קצר לאחר חורבנה יושבה שוב על ידי יהודים ובתקופת התלמוד הייתה מקום ישיבתם של תלמידי חכמים.

בתקופת שלטון האימפריה הביזנטית – מהמאה השלישית ועד המאה השישית לספירה בערך – שקע כוכבה של יפו, אולם עם הכיבוש הצלבני הוא זרח מחדש, עד שבשנת 1267, כאשר המושל הממלוכי בייברס הרס אותה יחד עם ערי החוף ומבצריו האחרים. ארבעה מאות שנים של קיפאון עברו על יפו, עד אשר בשנות 1660 המאוחרות היא החלה להתעורר, ובשנת 1779 הייתה כבר חשובה כדי לשמש לשער-משנה לנפוליאון בנסותו לכבוש את הארץ.

קהילה יהודית ביפו חודשה בשנת 1817. בראשית התחייה הציונית ועליית הראשונים אל ארץ האבות במאה התשע-עשרה, היה נמל יפו השער העיקרי שדרכו באו רוב העולים אל המולדת לקראת ההתיישבות בה. יפו התפתחה במהירות ובתחילת מלחמת העולם הראשונה מנתה כבר 1,100 יהודים ו- 23,000 ערבים. כאשר ניצחו חילות בריטניה את הטורקים ב- 1918, המשיכו היהודים לזרום אליה, אולם המאורעות בשנות 1921, 1929 ו- 1936 דחקו אותם אל הפרבר החדש יחסית – אחוזת בית – שהתפתח והיה לתל-אביב רבתי. המהומות נגד היהודים ב- 1929 הביאו להפרדה מונציפלית בין עיר האם ועיר הבת, שבוטלה רק לאחר הקמת המדינה.

במלחמת העצמאות הייתה יפו מוקד לצליפות של הערבים על תושבי תל אביב. בין דצמבר 1947 לאפריל 1948 נפגעו למעלה מ-1,000 מתושביה היהודים של תל אביב, מהם כ-170 הרוגים. בסוף אפריל 1948 נכבשה העיר ורוב רובם של התושבים הערבים נמלטו בדרך הים לביירות ולעזה.

אחרי המלחמה חזרו בהדרגה היהודים אל העיר העתיקה. נכון ל-2008 מתגוררים ביפו כ-46,000 תושבים – מהם 30,000 יהודים ו-16,000 ערבים. ב-1966, עם פתיחת נמל אשדוד, חדלו נמלי יפו ותל אביב לשמש כנמלי מסחר, והפכו לנמלי דייגים ולאזורי בילוי. בשנות הששים של המאה הקודמת שוקם מתחם יפו העתיקה והאזור הסמוך לכיכר השעון והפך למרכז תיירות תוסס המשמש מוקד משיכה למבקרים מהארץ ולתיירים מחו"ל. ביפו מתקיימים חיי תרבות ואמנות עשירים: פועלים בה תיאטראות ומתקיימים בה פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו הקיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו".

הבול הונפק ב-1967 כחלק מהסדרה "נמלים עתיקים", עיצוב: א. אדלר. בול יפו שמוצג עוקב עם ההסבר באנגלית שייך לסדרה "תיירות בישראל" והונפק ב-2012, עיצוב: פיני חמו.