היידיש, שהייתה במשך תקופות ארוכות לשון דיבורם של רוב יהודי אירופה ושל המהגרים ממנה, הופיעה לראשונה בכתב בשליש האחרון של המאה ה-13. במרוצת הדורות העמידה היידיש לדובריה לא רק כלי לביטוי אינטימי בכתב ובעל-פה, אלא גם מערכת ספרותית-תרבותית חיה ומתפתחת. הייתה זו תרומה עצומה לחינוכו, להשכלתו ולהנאתו של הציבור היהודי הרחב שלא שלט בלשון אחרת. באמצעות היידיש התוודע ציבור זה למקורות תרבותו הכתובים בלשון-הקודש, וגם לתרבות בת-הזמן של הסביבה.

בעקבות תנועת ההשכלה נטשו היהודים בארצות הדוברות גרמנית את היידיש לטובת הגרמנית, אבל המוני היהודים במזרח-אירופה המשיכו לדבוק בה ולטפחה. לרכיביה הקודמים (הגרמני, העברי והרומאני) הצטרף עתה ביתר-שאת הרכיב הסלאבי שהעשיר את הלשון, שינה את פניה ותרם לגיבושם של דיאלקטים שונים (הפולני, הליטאי, האוקראיני) ולהתגוונותם.

בעת החדשה, בעקבות תהליכי החילון והמודרניזציה שהחלו במאה ה-19, הייתה היידיש ללשונה של תרבות מקיפה, עשירה ומסועפת. נוצרה ספרות יפה עתירת-ז'אנרים ובעלת פנים רבות, פרי-עטם של מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ, שלום עליכם ובני זמנם, ושל שורה ארוכה של סופרים ומשוררים ברוכי-כישרון שבאו בעקבותיהם, וביניהם איציק מאנגר, יצחק בשביס-זינגר ואברהם סוצקבר. פולקלור שופע עולה מן היצירה העממית בסיפור, בשיר, במחזה, בפתגם ובבדיחה. עיתונות רבת-זרמים וגוונים זוכה לאורך שנים למאות אלפי קוראים. תאטרון פעיל ותוסס מעלה מחזות מן הרפרטואר היהודי והעולמי. וקולנוע חלוצי הגיע להישגים. התפתחה מערכת חינוך דתית וחילונית עניפה, והוקמו מוסדות מחקר מסוגים שונים.

לשיא שגשוגה המרשים הגיעה תרבות יידיש במרכזיה העיקריים - פולין, ברית-המועצות וארצות-הברית - בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אך גזרות המשטר הסובייטי והשמדת יהדות מזרח-אירופה בשואה הנחיתו על היידיש ותרבותה מהלומה שאין לה תקנה. מימדי היצירה ביידיש הצטמצמו עד מאוד ומספר דוברי הלשון הולך ופוחת במהירות.

התבססות העברית בארץ והקמת המדינה על בסיס הרעיון הציוני של התחדשות לאומית וחזרה לשפה העברית הביאו לנסיגה קשה של היידיש בארץ ישראל. מדיניות הנהגת היישוב העברי הייתה להחרים את היידיש. מפורסמת האפיזודה מועידת ההסתדרות הכללית השישית בתל אביב 1944/45 שבה, לאחר שהפרטיזנית רייזל קורצ'אק, מראשי המחתרת בוילנא, דיווחה ביידיש על השמדת יהדות ליטא ומזרח אירופה לאוזני הקהל הנדהם והמזועזע, עלה לדוכן דוד בן-גוריון ופתח את דבריו במשפט: "זה עתה דיברה פה חברה בשפה זרה וצורמת...".

עם קום המדינה היה בישראל ריכוז גדול של דוברי יידיש, בני העליות השונות מאירופה. ריכוז זה גדל עם העלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, שכללה את רוב פליטי השואה היהודים ממזרח וממרכז אירופה. רשויות המדינה המשיכו להחרים ולהלחם ביידיש, בין היתר על ידי חוקים דרקוניים שנועדו לדכא את התרבות היידית. רק בשנות הששים היחס אל היידיש נעשה סלחני יותר, אולם בשלב זה כבר פחת מאד מספרם של דוברי יידיש בישראל, כיוון שצאצאי העולים דוברי היידיש עברו רובם ככולם לדבר עברית. גם בארצות הברית התחולל תהליך דומה שבו צאצאים לדוברי יידיש מדברים אנגלית בלבד. כיום בישראל, השפה היידית היא השפה הראשית רק בקרב מגזרים חרדים ממוצא אשכנזי, בעיקר בני היישוב הישן והעדה החרדית בירושלים ובמגזר החסידי.

משנות ה-70 ואילך נעשים ניסיונות לשמר את השפה ואת התרבות שהיידיש מייצגת, בעיקר באמצעות מחקר אקדמי והעלאה מחודשת של מחזות יידיים קלאסיים. הולך וגובר העניין בעולמה של היידיש,מתרחבים חוגי הלומדים את הלשון, והולכת וגדלה הפעילות בתחומי המחקר, העיתונות, התאטרון, המוזיקה והאמנות הפלסטית הקשורים לאוצרות תרבותה. מכאן היסוד לתקווה שאחד מנכסי הרוח המפוארים ביותר של עם ישראל ימשיך להתקיים בצורות יצירתיות חדשות.

בשנת התשנ"ו (1996) חוקקה כנסת ישראל את חוק הרשות הלאומית לתרבות יידיש, שאחת ממטרותיו היא "להעמיק בעם את הכרת תרבות יידיש על כל צורותיה, … לקדם, לסייע ולעודד את היצירה בת-זמננו בלשון יידיש".

דברים שכתבה פרופ' חוה טורניאנסקי, למעט הקטע הדן בחרם על היידיש בארץ המבוסס על ויקיפדיה.

הבול הונפק ב-2002. עיצוב: משה ברנשטיין.