בשנת 2012 ישראל וסין ציינו 20 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן. היחסים בין שתי המדינות הלכו והתפתחו מאז כינון היחסים, במיוחד בתחומי הסחר ההדדי שגדל והולך בקצב מהיר משנה לשנה.

על הבול הישראלי מופיעה היונה הלבנה – "יונת השלום", ועל הבול הסיני מופיעה הציצנית הססגונית – "ציפור השלום". האגדה מספרת שבימי קדם עורב הציל את הקיסר הסיני, וכהוקרה על השבת הביטחון והצלת נפשו הפך הקיסר את העורב ל"ציפור השלום" הנקראת בעברית "ציצנית ססגונית", והמייצגת את העם הסיני כעם שוחר שלום, תקווה, שלווה ושגשוג.

כבוד השגרירה של סין בישראל גאו ינפינג היטיבה לתאר את הבסיס לידידות בין שתי המדינות: "כפי שאומר פתגם סיני עתיק: 'ידידות בין אנשים היא המפתח ליחסים אמיצים בין מדינות'. אם ברצונך לערוך רשימה של מדינות שבהן אין אפילו מעט אנטישמיות – סין גאה להיות המדינה בראש הרשימה הזו. העם הסיני והעם היהודי חולקים ידידות היסטורית ארוכה. יהודים מהמזה"ת ערכו מסעות בדרך המשי והגיעו לסין כבר במאה השמינית, בימי שושלת סונג, והקימו קהילה יהודית בבירה דאז, קאיפנג. הם נטמעו בהדרגה בתרבות הסינית והפכו ליהודים סינים... הם [יחסי הכבוד ההדדי בין העם הסיני והעם היהודי] שימשו בסיס איתן ליצירה ולהמשך הפיתוח של הקשרים הדיפלומטיים בין סין וישראל. זה כמו לבנות בניין. אם יש לנו יסודות עמוקים ויציבים, נוכל לבנות מגדל גבוה מאוד. אני מאמינה שהבסיס ההיסטורי הזה יהפוך את יחסינו לאיתנים ולבלתי שבירים, כעת ובעתיד".

הקהילה היהודית בקאיפנג (Kaifeng), שראשיתה במאה ה-11, נהנתה משוויון זכויות מלא ומעולם לא הופלתה לרעה או סבלה מאנטישמיות. היא התגלתה רק במאה ה- 17. מקורם של יהודי סין אינו ידוע ומשערים שהגיעו מפרס, תימן, הודו או בוכרה. כתוצאה מנשואי תערובת קיים קושי להבדיל בינם לבין הסינים. במקורה מנתה הקהילה מספר אלפים אולם כבר במאה ה- 17 ירד מספרם לכאלף ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הם התבוללו לחלוטין. במאה וחמישים השנים האחרונות אין קהילה יהודית בסין, אולם מספר משפחות עדיין מזהות את מוצאן היהודי. בית הכנסת בקאיפנג נבנה לראשונה ב- 1163. במשך השנים נהרס מספר פעמים ע"י שריפות או הצפות הנהר שבקרבתו. הוא נהרס סופית בשנת 1860. בבית התפוצות מוצג דגם שלו שנבנה על סמך ציורים של כמרים איטלקיים שביקרו שם במאה ה- 18.

במהלך מלחמת העולם השנייה הנפיקה סין יותר מ-30,000 אשרות לעיר שנחאי לפליטים יהודים מאירופה, מחווה אשר חיזקה והעמיקה את יחסי הידידות בין שני העמים ולעולם לא תשכח.

היחסים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה העממית של סין ידעו עליות ומורדות רבות. בין השנים 1950-55 היחסים היו ידידותיים למדי. בתחילת 1950, הכירה ישראל, באופן רשמי ובניגוד לעמדת ארצות הברית, בסין העממית. בכך הייתה ישראל למדינה הראשונה במזרח התיכון שעשתה כן – וזאת בזמן שמדינות ערב נמנעו מצעד זה בשל קשריהן עם המערב.

בנוסח הסיכום של ועידת באנדונג – ועידת הייסוד של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות – מ- 1955, הוכרו "הזכויות של העם הפלסטיני" ללא אזכור כלשהו של ישראל. מתאריך זה, החלה הידרדרות ביחסי ישראל-סין שהחלה בהתעלמות סינית לפניותיה של ישראל להמשיך ולתחזק את היחסים בין המדינות, והמשיכה באהדה הדדית הולכת וגוברת של סין כלפי העולם הערבי בדגש על מצרים. התהדקות היחסים בין ישראל לארה"ב במהלך שנות ה-60 תרמו גם הם לתחושת העוינות של סין לישראל. סין הייתה המדינה הלא ערבית הראשונה אשר הכירה באש"ף. אש"ף זכה לסיוע סיני בדמות הקמת בסיסי אימונים בסין, אספקת נשק וסיוע כספי.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים, שארעה בשיאה של מהפכת התרבות בסין, נערכו בבייג'ינג הפגנות תמיכה המוניות במדינות ערב. בסופה של המלחמה דרשה סין נסיגה ישראלית מיידית וללא תנאי מכל השטחים שכבשה. למרות שישראל הצביעה שוב ושוב בעד צרופה של סין לאו"ם, הרי שסין המשיכה לדבוק במדיניותה האנטי ישראלית. בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים תמכה סין בחרם הנפט הערבי, בהזמנת אש"ף לאו"ם ובהחלטה המשווה את הציונות לגזענות.

קבלת סין לאו"ם, חידוש היחסים שלה עם המערב במחצית הראשונה של שנות ה-70 ומותו של מאו, החלו תהליך איטי של מיתון העמדות וההתבטאויות הסיניות במגוון נושאים. כבר ב־1978, תמכה סין ביוזמת השלום של נשיא מצרים, אנואר סאדאת. מראשית שנות ה-80 החלה סין להכיר בצורה הדרגתית בזכות קיומה של מדינת ישראל. העמדה הסינית הרשמית כלפי ישראל במהלך שנות ה-80 גרסה כי 'סין מכירה בעובדת קיומה של ישראל כמדינה ודוגלת כי יש להפריד בין המשטר הישראלי לעם בישראל ולהתייחס לכל אחד מהם באופן שונה'.

לצד שינוי איטי וזהיר זה ביחס הסיני לישראל בתחום ההצהרתי, הרי שבתחום הקשרים בין התעשיות ובמיוחד זו הצבאית, חלו במהלך שנות ה־80 שינויים משמעותיים. בפברואר 1979 הגיעה לבייג'ינג באופן סודי, בעזרתו ובמטוסו הפרטי של איש העסקים שאול אייזנברג, משלחת שכללה אישים בכירים מהתעשיות הביטחוניות בישראל. בעקבות משלחת זו יצאו לסין, במהלך השנים שלאחר מכן, משלחות ישראליות נוספות אשר הביאו לרכישה של מערכות נשק ישראליות על ידי סין ולהעברת ידע הדדי בתחום. הקשרים בנוגע לתעשיות הביטחוניות עם סין נשארו סודיים לאורך כל שנות ה-80, אך דלפו מדי פעם לתקשורת הזרה.

לצד הקשרים הצבאיים, התקיימו גם קשרים אחרים, רובם בתחומי הטכנולוגיה ומיעוטם בתחומי החברה והרוח. עד 1985, יכלו לבקר בסין רק מדענים ישראלים אשר החזיקו גם בדרכון זר כאשר החל משנה זו, התאפשר גם למדענים בעלי דרכונים ישראלים בלבד, להשתתף בכנסים בסין. בעקבות הסרת האיסור על ביקור ישראלים בסין התהדק שיתוף הפעולה בין המדינות והתרחב לתחומים נוספים ובראשם פרויקטים הנוגעים לאנרגיה סולרית ולחקלאות. ב־1987 חלה התקדמות נוספת בקשרים בין שתי המדינות כאשר הותר לתיירים ישראלים לבקר בסין. בשנת 1988 החליט ראש הממשלה שמעון פרס להקים חברה ממשלתית חשאית בשם קופקו, על מנת להקים ולחזק קשרי מסחר בין חברות ישראליות לחברות סיניות.

למרות קשרים הולכים ומתהדקים אלו, הרי שלאורך שנות ה-80 התמידה סין בסירובה לכונן קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל וטענה כי אלו יתאפשרו רק לאחר פתרון 'השאלה הפלסטינית' ונסיגת ישראל מכל השטחים. ישראל מצידה הודיעה רשמית ב-1987 על רצונה ביחסים דיפלומטיים מלאים עם סין. רק בדצמבר 1989, חל מפנה מסוים במדיניות הסינית כאשר נשיא סין יאנג שאנג קון, הודיע כי סין תשקול כינון קשרים עם ישראל אם זו תשנה את 'עמדתה הנוקשה' כלפי תהליך השלום. בכך הסירה סין את הנסיגה המלאה של ישראל מהשטחים כתנאי הכרחי לכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות.

המחאות בכיכר טיאנאנמן ב־1989 יצרו אווירה עוינת כלפי סין בעולם המערבי, אשר הגבירה את הצורך שלה בחיזוק קשרים עם מדינות מערביות אשר מעוניינות בכך, ובהן ישראל. סין החלה להאמין בשלב זה כי הידוק הקשרים עם ירושלים יחזק את מעמדה בעיני ארצות הברית ואירופה, ויאפשר לה נגישות עסקית רבה יותר אליהן.

שתי הסיבות המרכזיות שהביאו את סין לנרמל את יחסיה עם ישראל היו סיום המלחמה הקרה והתהליכים המרכזיים במזרח התיכון בראשית שנות ה-90, כשבראשם מלחמת המפרץ וועידת מדריד. תהליכים אלו החלישו את החזית הערבית המאוחדת נגד ישראל והאיצו את הדרך לקשירת הקשרים בין המדינות, במיוחד לאור הדרישה הישראלית כי רק מדינות להן קשרים מלאים איתה יוכלו להיות מעורבות בתהליך המדיני המתפתח.

ב־9 בנובמבר, ימים ספורים לאחר תום ועידת מדריד, ביקר בחשאי שר הביטחון משה ארנס בסין, אירוע שהיווה את הביקור רם הדרג ביותר של דמות ישראלית במדינה עד אז. כחודש לאחר מכן, בדצמבר 1991, נמנעה סין בהצבעה בעצרת האו"ם לגבי החלטה 4686 אשר ביטלה את ההשוואה בין ציונות לגזענות. הימנעות זו של סין סימנה שינוי במדיניותה הפורמלית האנטי-ישראלית הקיצונית עד כה. זמן קצר לאחר ההצבעה באו"ם, ב-24 בינואר 1992, נערך טקס החתימה בדבר כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסין. בעקבות החתימה, הוחלפו שגרירים בין המדינות ובספטמבר של אותה השנה החלו טיסות אל על להגיע לבייג'ינג.

מאז כינון היחסים הדיפלומטיים, היחס של האליטה הסינית כלפי ישראל הוא אמביוולנטי. מחד, קיים יחס של כבוד והערכה כלפי ישראל הן בשל עובדת היותו של העם היהודי עם בעל שורשים עתיקים בדומה לזה הסיני, והן בשל הישגיה המרשימים של ישראל בתחומים רבים, ובעיקר הטכנולוגיה, החקלאות והביטחון. מאידך, הריחוק התרבותי והראייה את ישראל כגורם בעל קשרים הדוקים מדי עם ארצות הברית, הותירו על כנם את הספקנות והחשדנות הסיניים.

היחסים בין המדינות סבלו קשות מ"משבר הפאלקון", שהתפתח ב-2000 לאחר שישראל ביטלה – בעקבות לחץ אמריקאי כבד ביותר – עסקה שנחתמה בין המדינות בדבר מכירת מטוסי ריגול מסוג פאלקון (Phalcon) ששודרגו בישראל. ביטול העסקה, גרר זעם סיני כבד והביא למשבר זמני ביחסים בין המדינות. משבר נוסף פרץ ביוני 2005 על רקע דומה, כאשר ישראל חזרה בה מהסכם בדבר אספקה ותיקון חלקי חילוף למזל"טים, גם הפעם בשל לחץ אמריקאי כבד. בעקבות מתיחויות אלו הצטמצם מאוד הסחר הצבאי בין המדינות. ישראל גם נמנעת מלספק לסין טכנולגיות צבאיות מתקדמות בשל קשריה ההדוקים של סין עם איראן.

בזירה המדינית, המשיכה סין לנקוט קו פרו-ערבי גם לאחר כינון היחסים. בכל ההצבעות באו"ם ובמועצת הביטחון המשיכה סין לתמוך בהצעות לגנות את ישראל ובאלו התומכות בעניין הערבי בכלל ובזה הפלסטיני בפרט. במקביל המשיכה סין בשימור יחסיה הקרובים עם איראן, יחסים אשר באים לידי ביטוי בהשקעות כלכליות רבות בין המדינות, לרבות אספקה של אמצעי לחימה שפותחו בסין, וזאת על אף ניסיונות ארצות הברית וחלק ממדינות אירופה לכונן חרם כלכלי על המדינה, בשל תוכנית הגרעין שלה.

החל משנת 1992, שנת כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין, התפתח הסחר בין שתי המדינות בקצב מהיר של עשרות אחוזים מדי שנה. על פי הנתונים שפירסם משרד התעשייה והמסחר הישראלי, ב-1992 המסחר הכולל בין סין לישראל עמד על כ-50 מיליון דולר בלבד. בשנת 2001 עבר סכום המסחר הכולל את מחסום המיליארד דולר. בשנת 2010 סין דורגה במקום הרביעי ביצוא הישראלי, עם היקף סחר של כ- 6.8 מיליארד דולר (יצוא לסין בהיקף של 2.1 ויבוא בהיקף של 4.7 מיליארד דולר).

בעקבות החשיבות הרבה של סין בזירת הסחר הגלובלית והפוטנציאל הרב הגלום ביחסי הסחר בין שתי המדינות, הוגדרה סין בשנת 2004 על ידי משרד התעשייה והמסחר הישראלי כמדינת יעד לקידום היצוא הישראלי. מטרת התכנית היא לעודד את היצוא בעיקר בתחומי הטלקומוניקציה וההיי-טק, אבטחה, אגרו-טכנולוגיה, תשתיות וטכנולוגיית סביבה.

שיתוף הפעולה האקדמי בין ישראל וסין הולך ומתהדק. קיימת תוכנית מקיפה בישראל לפיתוח הקשרים האקדמיים עם סין, במסגרתה מוענקות 100 מלגות תלת-שנתיות לפוסט- דוקטורנטים מצטיינים מסין (או מהודו) מידי שנה, 40 מלגות לתואר ראשון ו- 60 מלגות לתואר שני לסטודנטים סינים מידי שנה, וכ- 250 מלגות לסטודנטים סינים (או הודים) מידי שנה עבור קורסי קיץ של חודש עד חודשיים במגוון תחומים.

ב-2013 נחתם מזכר הבנות בין אוניברסיטת תל-אביב לאוניברסיטת צ'ינגחואה שבבייג'ינג, לפיו שתי האוניברסיטאות יקימו מרכז מחקר טכנולוגי משותף. לאוניברסיטת תל אביב יש גם הסכם עם אוניברסיטת ג'יאו-טונג היוקרתית בשנחאי, לפיו יוקם באוניברסיטה הסינית מרכז מחקר ללימודי ישראל. בזכות תרומת ענק בסך 130 מיליון דולר מקרן לי קא-שינג (לי קא-שינג הוא טייקון ופילנטרופ מהונג קונג, בעל השליטה בתאגיד הענק האצ'יסון) יקימו הטכניון ואוניברסיטת שנטאו את ה"טכניון הסיני" – מכון אקדמי-טכנולוגי משותף בסין המסמל עידן חדש בחינוך גבוה, מחקר וחדשנות בתחומי ההנדסה, המדעים ומדעי החיים בסין.

הבולים הונפקו ב-2012 בהנפקה משותפת ישראל-סין לרגל 20 שנה ליחסים הדיפלומטים בין המדינות. עיצוב: צ'ן שאהוה.