ראשיתם של יחסי הודו-ישראל בשנים שלאחר התמוטטות הגוש המזרחי, לאחר תקופה ארוכה של קרירות ביחסי שתי המדינות שנמשכה החל מיום הקמתן. יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות נקשרו ב-1992. באותה שנה הצטרפה גם סין לרשימת המדינות המקיימות איתנו יחסים דיפלומטים; כינון היחסים עם שתי המדינות החשובות האלה היה היישג חשוב לישראל והוא חיזק את מעמדנו הכלכלי והבינלאומי.

עם הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948 סירבה הודו בכל תוקף להכיר בה. רק כעבור שנתיים של לחץ דיפלומטי כבד הסכימה ממשלת הודו לתת את הכרתה הדיפלומטית למדינת ישראל, אך סירובה להחליף שגרירים ולפתוח נציגות זרה נותר בעינו. בשנת 1951 הסכימה הודו למינוי אחד מאזרחיה היהודים לקונסול כבוד של ישראל, ושנתיים מאוחר יותר הסכימה לפתיחת קונסוליה ישראלית במומבאי. על אף התפתחויות חיוביות אלו נותר יחסה של הודו לישראל שלילי בעיקר ואף עוין עד לשנות התשעים. ליחס שלילי זה היו מספר סיבות:
• יחסם העוין של מהטמה גנדי ויורשיו אל הציונות ואחר כך למדינת ישראל, בשילוב אהדתם למדינות ערב.
• חששה של הודו מפני הידרדרות ביחסים עם מדינות האסלאם אם תקיים קשרים עם ישראל.
• הנטיה וההשתיכות של ישראל לגוש המערבי, בעוד הודו נמניית על מייסדי ארגון המדינות הבלתי-מזדהות ובעלת נטייה לגוש המזרחי וקשרים חמים עם ברית המועצות.

עמדותיו השליליות של גנדי כלפי הציונות מעולם לא היו סוד. מקורן באמונתו באחדות הינדית-מוסלמית ובתפיסתו את היהדות כדת ולא כלאום. בין היתר כתב גנדי: "מדוע לא יראו הם (היהודים) כבני עמים אחדים עלי אדמות, את אדמתם בארץ שבה נולדו ושבה מוצאים את מחייתם?" וכן: "קריאת היהודים להעניק להם בית יהודי איננה נראית לי. פלסטין שייכת לערבים, בדיוק כשם שאנגליה שייכת לאנגלים, צרפת לצרפתים. היהודים שנולדו בצרפת כמוהם כנוצרים שנולדו בצרפת – הם צרפתים. אך לדעתי שגו הם (היהודים) שגיאה חמורה בנסותם להשליט עצמם על פלסטין בעזרת בריטניה ואמריקה, ועתה גם בעזרת הטירור במערומיו" ("הטירור" בכוונו לפעולות האצ"ל והלח"י). גנדי אף הרחיק לכת ורמז ערב מלחמת העולם העומדת לפרוץ שהמצב הוא מזימה של היהודים המעונינים שאנגליה ואמריקה תלחמנה למענם בגרמניה.

יסוד השינוי ביחסה של הודו לישראל מצוי בשינוי הדרמטי שהתרחש בזירה הבינלאומית בין השנים 1989 - 1992. בדומה לגורמים שהביאו את הודו לגלות יחס קר לישראל, גם הגורמים שהניעו אותה לשנות את יחסה הם רבים ומגוונים. ראשית, קריסת ברית המועצות, ידידתה וספקית הנשק הגדולה של הודו, הביא אותה לנסות ולהתקרב לארצות הברית, שנותרה מעצמת העל היחידה. ההתקרבות לארצות הברית למעשה חייבה את הודו בחימום היחסים עם ישראל. ראש ממשלת הודו באותם ימים, נרסימחה ראו, היווה את הסיבה השנייה להתחממות היחסים: במדיניותו הליברלית ובביטולו של המשק הסוציאליסטי לכאורה ששרר בהודו בימי קודמיו קירב את הודו למערב. שיחות השלום בין ישראל לבין אש"ף העלו את קרנה של ישראל בעיני הודו. ולבסוף, מלחמת המפרץ הוכיחה סופית את עדיפותו של המערב על פני מדינות ערב. גם ירידת מחירי הנפט הפחיתה את תלותה של הודו בארצות ערב, ותמיכתן בפקיסטן בסכסוך קשמיר ציננה את היחסים. במלחמת המפרץ זכתה ישראל לראשונה באהדת התקשורת ההודית. התקשורת ההודית החלה גם לשאול מדוע הודו איננה מקיימת יחסים דיפלומטים נורמליים עם ישראל.

ביוני 1991 אירעה בעיר סרינגר אשר בחבל קשמיר תקרית בה קבוצה של טרוריסטים מוסלמים תקפה חבורת תרמילאים ישראלים, הרגה אחד מהם, פצעה שניים אחרים וחטפה אחד נוסף. התקרית בסרינגר עוררה גל אהדה לישראל ובעקבותיו השתנה יחסה של התקשורת ההודית לישראל לחיוב, ומאמרים נלהבים התומכים בשיפור היחסים בין המדינות החלו להתפרסם.

לאחר התקרית הפעילו ארגונים יהודים ופרו-ישראליים בארצות הברית לחץ כבד על הודו לכונן יחסים דיפלומטים מלאים עם ישראל. הודו מצדה הבטיחה לחמם את יחסיה עם ישראל בהדרגה, וכבר באותה שנה הצביעה בעד החלטה 4686 באו"ם, המבטלת את הגדרת הציונות כגזענות.

ב-22 בינואר 1992 הוזמן קונסול ישראל במומבאי, גיורא בכר, לפגישה עם מנכ"ל משרד החוץ ההודי, ובה הובהר לו כי הודו מתכוונת לכונן בקרוב יחסים מלאים עם מדינת ישראל, הגם שטרם הוחלט האם יסתפקו בהעברת הקונסוליה לניו דלהי או יאפשרו מיד פתיחת שגרירות. הקונסול בכר הבהיר בתגובה כי ממשלת ישראל מצפה לכינון יחסים דיפלומטים מלאים ללא כל סייג. שבוע מאוחר יותר הודיע מנכ"ל משרד החוץ ההודי במסיבת עיתונאים מיוחדת על כינון יחסים דיפלומטים מלאים עם ישראל, מספר ימים לאחר כינון היחסים הדיפלומטים בין ישראל לסין.

ישראל היא יצואנית הנשק השנייה בגודלה להודו, שהינה יבואנית הנשק הגדולה בעולם (יצואנית הנשק הגדולה ביותר להודו היא רוסיה, וארצות הברית ניצבת במקום השלישי). בין היתר נמכרו להודו על ידי ישראל ספינות מלחמה, תותחים, טילים, כלי טיס בלתי מאוישים וציוד אלקטרו אופטי. בשנות האלפיים נרקמו בין המדינות מספר עסקאות נשק חשובות, כגון עסקת הפאלקון בשווי כמיליארד דולר, במהלכה מכרה ישראל להודו מטוסי ביון מסוג פלקון, לאחר שהוסרה ההתנגדות האמריקנית לעסקה. עסקה אחרת כוללת מכירת טילים נגד טילים ימיים מסוג "ברק", מתוצרת התעשייה האווירית, בשווי 270 מיליון דולר. הודו גם קנתה את "אורן ירוק" - המכ"ם המשמש את הטיל "חץ 2". מלבד זאת, אימנה ישראל חיילים הודים, בעיקר בפעילות אנטי-טרוריסטית. המדינות משתפות פעולה בתחום המודיעיני על רקע התגברות הטרור האיסלמי.

בין ישראל להודו קיים שיתוף פעולה פורה שאינו צבאי, בעיקר בתחומי החקלאות. מומחים ישראליים וחברות המתמחות בנושא זה מדריכות משלחות ומומחים הודים בתחומים כגון השקיה, המלחַת קרקע, דשָׁנים, גידול בחממות, התפלת מי ים, ניהול משק מים, לחימה במדבור, אנרגיה סולארית ואחרים. ב-2009 במהלך בקור שר החקלאות ההודי בישראל נחתם הסכם להקמת שורה של מרכזי מצוינות חקלאיים בהודו בהן תבוא לידי ביטוי בולט החדשנות הטכנולוגית החקלאית הישראלית. ההסכם חודש ב-2011 וסוכם על הרחבתו לשבע ממדינות האיחוד ההודי. קשרים והסכמים קיימים בין המדינות גם בתחומי הסחר, הבנקאות, המיסוי, התעופה ובנושא התיירות, המאופיינת בזרימתם של אלפי תרמילאים ישראלים צעירים להודו.

הסחר הישראלי-הודי נמצא במגמת עליה בולטת החל מכינון היחסים ועד היום. מהצד ההודי מגיעים לישראל בעיקר יהלומים ואבנים יקרות (66%), טקסטיל ומוצריו (9%), כימיקלים ומוצרי פלסטיק (10%), פלסטיק וגומי (5%), ומן הצד הישראלי יהלומים ואבנים יקרות (69%), מוצרי תקשורת (18%), כימיקלים ומוצרי פלסטיק (6%) וציוד רפואי (3%). הסחר באמצעי לחימה מהווה חלק ניכר מן היצוא הישראלי להודו, אך שתי המדינות מכחישות אותו, והוא לא משתקף בנתונים הרשמיים שמפרסמות שתי המדינות.


את כינון היחסים הדיפלומטים מסמלים הבולים באמצעות חגי האורים שנחוגים בשתי המדינות – חג החנוכה בישראל וחג הדיפאוואלי בהודו. החנוכייה המצוירת בבול החנוכה עוצבה בהשראה של חנוכייה עשויה עץ, שמקורה בקהילת יהודי בומביי שבהודו.

חג האורים דיפאוואלי הוא החג החשוב והשמח ביותר בלוח השנה ההודי. בסנסקריט – השפה ההודית העתיקה – המילה "דיפאוואלי" משמעותה "שורת האורות", ובמהלך החג נהוג להציף את הבתים והרחובות באלפי נרות, פנסים וזיקוקין-דינור. מקורו של החג הוא בסיפור המפורט בספר "רָאמָיָיאנָה", אחד מכתבי הקודש ההודיים החשובים ביותר. בספר זה מתוארות הרפתקאותיהם של ראמה, בן המלך שגורש מן הארמון על לא עוול בכפו, ושל סיטה, רעייתו הנאמנה.

תקצר היריעה מלהציג את הסיפור המרתק, כיצד נחטפה סיטה בידי השד הרע רוואנה, וכיצד הצליח ראמה להצילה בסיועו של האל-הקוף האנומאן. ברגעי השיא של הסיפור, לאחר קרב גדול, הרג ראמה את השד הרע, ותומכיו הרבים הזמינו אותו ואת סיטה רעייתו לשוב ולמלוך בממלכת אביו. הם סימנו את דרכו חזרה לארמון בשביל ארוך שהורכב מאלפי נרות ופנסים.

ההודים מאחלים לעצמם, כי אותו שביל אורות, שהנחה את ראמה לעבר נצחונו הצודק על יריביו הנוכלים, ינחה גם את החוגגים בני ימינו לחיים טובים יותר של צדק ונאורות.

הבולים הונפקו ב-2012, עיצוב: רונן גולדברג (בול חנוכה), אלקה שארמה (בול דיפאוואלי).