יהודה עמיחי (1924-2000), חתן פרסי ביאליק (1976) וישראל (1981), הוא משורר אינדיבידואלי המייצג את דורו. אחד מגיבורי הרומן שלו "לא מעכשיו ולא מכאן" אומר על עצמו: "אדם איננו מת לבד ואיננו אוהב לבדו: דורו נולד עמו ודורו נמצא עמו בשעת מותו ובשעת אהבתו". עמיחי היה בן למשפחה מסורתית, שעלה ארצה מגרמניה בשנת 1936, והתגורר מאז בירושלים. הוא השתתף בכל האירועים העיקריים של החברה הישראלית: היה חייל במלחמת העולם השנייה, ולוחם פלמ"ח במלחמת העצמאות. הבית המסורתי , השורשים האירופיים, הקשר העמוק לנוף הישראלי והאירועים ההיסטוריים של תקופתו עיצבו את שירתו.

בניגוד לשירה הפאתטית של הדור הקודם יצר עמיחי בשירתו צירופים מדהימים בין מקורות מסורתיים לבין חיי היומיום, והקנה ללשון השירה ריתמוס וציורים חדשים. שירתו היא הביטוי ההולם ביותר לדור של אנשים עייפים ועצובים, שעברו שבעה מדורי מלחמה ואינם מסוגלים עוד לדבר בלשון מרוממת. למרות שנולד לפני בני דור המדינה, הוא הדמות המרכזית של דור זה.

המשורר האינדיבידואלי הזה, שהתמרד נגד כל צורה של קולקטיביזם חברתי וספרותי, חדר באופן פרדוקסלי לרשות הרבים יותר מכל משורר אחר, והיה מקובל על כל שכבות העם. לא רק שירים המבטאים חוויה חברתית או שירים מתפזמנים, אלא גם שירים אינטימיים ביותר הפכו לנחלת הכלל, ונעשו לשיריהם האישיים של דורות שונים ושל שכבות מגוונות.

עמיחי היה נביא בעירו ובהרבה ערים אחרות, והוא בוודאי המשורר המתורגם ביותר בתולדות השירה העברית. למרות שהיה בן דור עצוב ומוכה, הוא חגג את המגע הבלתי אמצעי עם החיים ועם היש. העולם נתפס בעיניו כשדה אין-סופי של גירויים אירוטיים, והוא נענה והתמסר להם במגעים פיוטיים מפתיעים כמאהב בלתי נלאה.

יש קשר עמוק בין אהבת היש והמגע האוהב שלו עם היומיום לבין כמיהתו לשלום. הוא אינו משורר פוליטי במובן המקובל והשיגרתי של המונח, אך כל השקפת עולמו מובילה לניסיון מתמיד להבין את העולם המסובך בו אנו חיים, ולהביא לפיוס בין הקטבים המנוגדים. באחד משירי השלום שלו כתב: "אני עליו השלום, אני החי אומר עלי השלום אני רוצה שלום כבר עכשיו בעודני חי… אני לא רוצה לקיים את נבואת הורי שהחיים הם מלחמה".

השקפתו זאת היא המשך לכמיהתו המלווה אותו מראשית דרכו – לאהבה – גולת הכותרת של חייו ושירתו: "גברים עונדים אהבתם הראשונה ולא אותות מקרב ומלחמה". (מתוך "אהבנו כאן").

כתב: פרופ' גרשון שקד.

הבול והשובל: הבול מבוסס על תצלום של מר דן פורגס. בשובל הבול מופיע קטע משירו של יהודה עמיחי, בכתב ידו, "אלוהים מרחם על ילדי הגן" .

הבול הונפק ב-2001. עיצוב: ר. הרטמן.