טבריה

העיר טבריה נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

טבריה היתה חלק ממלכתו של אגריפס השני, עד מותו בשנת 96 לסה"נ. משעברה טבריה לידי שלטון רומי, בשנת 100 לסה"נ, היא נהנתה מן השגשוג שציין את האימפריה כולה. באמצע המאה ה-2 לסה"נ, לאחר מרד בר-כוכבא, טוהרה העיר מטומאת קבריה ע"י רבי שמעון בר-יוחאי, ובכך נתכשרה למושבם של תלמידי חכמים. בשלהי המאה ה-2 העתיק רבי יהודה הנשיא את מושבו מציפורי לטבריה. עתה הועתקו מציפורי לטבריה מוסדות ההנהגה של העם היהודי: תחילה הסנהדרין בראשות רבי יוחנן, ואחר כך הנשיאות בראשות רבי יהודה נשיאה.

בטבריה הקים רבי יוחנן את "בית המדרש הגדול", מסורת היא שבמוסד זה, הנזכר תכופות בספרות חז"ל, נערך רובו של התלמוד הארץ ישראלי (תלמוד ירושלמי). משנעשתה טבריה לבירתו של העם היהודי בארץ ובתפוצות הייתה לה תקופת פריחה ממושכת. חכמי טבריה עשו אותה כעיר של תורה ודעת.

במאה השישית הוקמה בטבריה ישיבת ארץ ישראל, יורשת הסנהדרין בהנהגה . בתקופה זו, תקופת הגאונים, פרחו בטבריה אסכולות של פייטנים ודרשנים, ולצדם סופרים ומנקדים. שיטת הניקוד העברי, המקובלת עד ימינו – "ניקוד טברייני" – קרויה על שם העיר.

עד למאה ה-10 לספירה הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל.

בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר. העיר נפלה סופית בידי הממלוכים ב-1247. בתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה טבריה אך כפר קטן.

במאות השנים האחרונות נעשו בעיר שני ניסיונות לחדש את היישוב היהודי בטבריה. הניסיון הראשון היה חידוש יישובה בידי דונה גרציה – יהודיה רמת-מעלה ממוצא פורטוגזי, שעלתה לגדולה בחצר הסולטאן סולימן המפואר, וחתנה דון יוסף נשיא. הם חכרו בשנת 1561 את העיר מידי הסולטאן מתוך כוונה להקים בטבריה "מרכז יהודי גדול, רוחני וכלכלי כאחד". השמועה על חידוש היישוב היהודי בטבריה עשתה גלים בעולם היהודי, ונתפסה כפעמי הגאולה, וקהילות יהודיות רבות ביקשו לעלות ולתרום את תרומתן לחידוש היישוב בעיר. בתקופה זו פעלו בעיר מקובלים כדוגמת האר"י הקדוש שביקר בעיר בשנת 1571 והשל"ה הקדוש שבילה בה את שתי שנות חייו האחרונות, בטרם מת ונקבר בה. דונה גרציה ודון יוסף ביקשו לבסס את העיר על תעשיית המשי והצמר, אך לא הצליחו לממש את חזונם. בסופו של דבר הקהילה היהודית בטבריה הלכה והידלדלה, ובשנת 1662 לא נותר בה ולו יהודי אחד.

הניסיון השני צלח. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר. בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. העיר טבריה הקדימה לפיכך את חידוש ההתיישבות היהודית של העלייה הראשונה בכ-150 שנה.

העיר קיבלה מעמד של עיריה בימי השלטון העותומני, בשנת 1877. באותה השנה קיבלו מעמד זה שבע ערים נוספות, לרבות ירושלים. רציפות שילטון מוסלמי בעיר, מאז נפלה בידי הממלוכים, הגיעה לסיום עם כיבושה ע"י הבריטים ב-25 בספטמבר 1918. ב-1934 פקד את העיר שיטפון עז, שבעטיו נהרסו חלקים מן העיר העתיקה.רשויות המנדט הבריטי שיקמו את העיר וסללו רחובות שתי וערב במתכונת חדשה.

העיר היתה הראשונה, מבין הערים המעורבות, אשר שוחררה במלחמת העצמאות, ב- 19/4/48. האוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים. עם סיום מלחמת השחרור התגוררו בטבריה כ-5,500 תושבים והיום (נכון ל-2012) מגיע מספר תושביה לכ- 45,000. כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

הבול הונפק ב-1960 במסגרת הסדרה "בולי דואר אויר - נוף", עיצוב: פרידל שטרן. הבול העוקב על טבריה, המוצג עם ההסבר באנגלית, הונפק ב-1999 במסגרת הסדרה "רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל", עיצוב: נעמי ומאיר אשל.