
חסידי אומות העולם
בשנת 1963, ייסד יד ושם – מוסד ההנצחה הרשמי לשואה ולגבורה של העם היהודי – מפעל בינלאומי להענקת אות חסיד/ת אומות העולם למעטים שעמדו לצידו של העם היהודי בתקופה האפלה ביותר בתולדותיו. מוסד יד ושם הוקם מכוח "חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם" (1953) שבו נאמר: "מוקמת בזה בירושלים רשות זיכרון, יד-ושם…ולחסידי אומות העולם, ששמו נפשם להצלת יהודים". המחוקק הישראלי הבין שזה מעניינו של העם היהודי כולו לחלוק כבוד לכל אותם האנשים, שהמצווה "ואהבת לרעך כמוך" הייתה להם צו עליון לקדושת-החיים ולאהבת הזולת. לשם ביצוע החוק הקים יד ושם ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון, שבוחנת כל מקרה לגופו ואחראית על הענקת מעמד של חסיד אומות העולם. חסידי אומות העולם מקבלים מדליה ותעודת הוקרה ושמותיהם מונצחים בהר הזיכרון בירושלים.
מפעל חסידי אומות העולם הוא תכנית שאין דומה לה. זהו ניסיון חסר תקדים של הקורבנות לזהות בקרב העמים שהיו מחוללי הפשע ומשתפי הפעולה לא רק את מי שביצעו את הפשעים, אלא גם את אותם מעטים שהיו קרן האור באפילה. בכך התכנית מבטאת את חיוב החיים של העם היהודי לאחר השואה ואת אמונתם של הניצולים בערכי היסוד של החברה האנושית. המונח "חסידי אומות העולם" כפי שהוגדר בחוק יד ושם, הפך להיות מושג בעל מוניטין ברחבי העולם כולו ומסמל את הביטוי העליון של גבורה ובחירה בטוב על פני הרע.
המושג "חסידי אומות העולם" הוא עתיק יומין וכבר בתלמוד נאמר: "חסידי אומות העולם יש להם חלק בעולם הבא"; אך המשמעות העכשוית שלו בהקשר של השואה שונה מהמשמעות העתיקה שלו שהתייחסה לגויים ששמרו על שבע מצוות בני-נוח.
לצד הגילויים האיומים של השואה, נתגלו גם מעשי הצלה, לא רבים יחסית אך מעוררי התפעלות, שנעשו על-ידי לא יהודים, כדי להציל יהודים נרדפים. המחיר שמצילים שילמו על מעשיהם היה שונה ממדינה למדינה. במזרח אירופה, הגרמנים הוציאו להורג לא רק את מי שהסתירו יהודים, אלא גם את בני משפחותיהם. בכל מקום נתלו הודעות אשר הזהירו את האוכלוסיה המקומית לבל תסייע ליהודים. באופן כללי, הענישה במערב אירופה היתה פחות קשה, אף כי גם שם התוצאות יכלו להיות טרגיות. אחדים מחסידי אומות העולם במערב אירופה נאסרו ונשלחו למחנות ונספו שם. יתרה מזו, לנוכח האכזריות בה נרדפו היהודים והנחישות של רודפיהם לצוד אותם עד האחרון, אין ספק שאנשים פחדו שאם יסייעו לנרדפים, יפלו גם הם קורבן לאותה ברוטליות. כתוצאה מכך, חיו המצילים והניצולים בפחד מתמיד מחשש שיתפסו. מעליהם ריחפה הסכנה של הלשנה או הסגרה מצד שכנים או משתפי פעולה. כל אלה היקשו עוד יותר על אנשים רגילים להפר את המוסכמות והכללים. אלו שבחרו להסתיר יהודים נאלצו להקריב את חייהם היומיומיים ולקיים אורח חיים מחתרתי – פעמים רבות בניגוד לנורמות המקובלות של החברה בה חיו, ולחיות תחת פחד ואימה מפני הלשנה והסגרה.
רוב המצילים היו אנשים רגילים. חלקם פעלו מתוך הכרה פוליטית, אידיאולוגית או דתית. אחרים לא היו אידיאליסטים, אלא אנשים פשוטים שגורלו של האחר נגע לליבם. במקרים רבים, הם לא תכננו להפוך למצילים ולא היו מוכנים כלל לרגע בו יצטרכו לקבל החלטה כה מרחיקת לכת. הם היו אנשים רגילים, והאנושיות המובנת מאליה שלהם צריכה לשמש לנו לדוגמה.
באתר יד ושם רשומים (נכון לאוקטובר 2013) 24,811 חסידים מ-47 מדינות ולאומים. מדובר בקבוצה מגוונת: יש בה נוצרים מכל הכנסיות והכתות, מוסלמים, ואנשים חילוניים; גברים ונשים מכל הגילאים; החסידים באים מכל השכבות החברתיות – משכילים ואיכרים חסרי השכלה, אנשי ציבור לצד אנשים משולי החברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות אירופה, מכל המקצועות -- מרצים באוניברסיטאות, מורים, רופאים, אנשי כמורה, נזירות, דיפלומטים, מנהלים, פועלים קשיי-יום, משרתים, לוחמי מחתרת, אנשי משטרה, איכרים, דייגים, ועוד.
חוקרים ניסו לאפיין את החסידים ולזהות מיהם אלו שסביר יותר שיושיטו את ידם לעזור ליהודים או לאנשים נרדפים. חלקם טוענים שהחסידים הם קבוצה מגוונת של אנשים אשר הדבר היחיד המשותף להם הוא אנושיותם ואומץ הלב אשר הפגינו בכך שעמדו על ערכי המוסר שלהם. סמואל אולינר ופרל אולינר הגדירו אישיות אלטרואיסטית. על ידי השוואה והנגדה בין מצילים לבין עומדים מהצד בזמן השואה, הם הצביעו על כך שמי שבחרו להתערב, התאפיינו בתכונות אופי של אמפתיה ותחושה של חיבור לזולתם. נחמה טק שחקרה מקרי הצלה רבים, מצאה שרבים מבין המצילים היו אינדיבידאוליסטים שהיה בדמותם משהו שהעמיד אותם בשולי החברה. העצמאות שהפגינו אפשרה להם לפעול בניגוד למוסכמות ולאמונות המקובלות.
לאחר שהוועדה מחליטה להכיר במציל כחסיד אומות העולם , מוענקת לו בטכס חגיגי תעודת כבוד על ידי שגריר ישראל בארץ מגוריו. דרגות ההכרה הן: א. תעודה בלבד; ב. תעודה ונטיעת עץ; ג. מדליה ותעודה עם זכות לנטיעת עץ בשדרות חסידי אומות העולם אשר על הר-הזיכרון, יד-ושם בירושלים. למעלה מ- 500 עצי חרוב צומחים וגדלים עתה בשדרה שליד "יד ושם", והם מהווים עדות חיה לגילויי יחס אנושי ואהבת האדם. עליו של עץ-החרוב אינם נובלים, ועל כן הוא נבחר לסמל את הצדיק, הנמשל בתהילים לעץ "והיה כעץ שתול על פלגי-מים, אשר פריו ייתן בעתו ועלהו אל יבול" (פרק א' פסוק ג').
הצלת יהודי דנמרק מהווה פרק מיוחד במינו בתולדות עמי אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. המחתרת הדנית פעלה כאיש אחד למען הצלת נפשות, ובמעשה זה רכש לו העם הדני מקום כבוד בתולדות עם ישראל. על כן נטעו בשדרות חסידי אומות העולם שלושה עצים: על שם העם הדני ; ע"ש המלך כריסטיאן ה- 10 וע"ש המחתרת הדנית. אין עצים על שמות אינדיווידואלים של בני העם הדני.
הבול הונפק ב-1979, עיצוב: נ. רוזנר.