ד"ר חיים ויצמן היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל (ע"ג הבול מופיע שמו בכתיב המיושן ווייצמן). הוא נולד בשנת 1874 בעיירה מוטילי שליד פינסק שברוסיה. ויצמן למד כימיה בגרמניה ובשוויץ וקיבל בשנת 1899 תואר דוקטור בכימיה. בשנת 1904 נתמנה למרצה באוניברסיטת מאנצ'סטר שבאנגליה וקיבל אזרחות בריטית ב-1910. בשנת 1915 תרם תרומה חשובה למאמץ המלחמתי הבריטי במלחמת העולם הראשונה כשהמציא שיטה לייצור אצטון מלאכותי לחומר נפץ. בזכות תגליתו נעשתה הממשלה הבריטית נוחה יותר למשא ומתן על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.

ויצמן היה מנהיג ציוני מוכר כבר בתחילת המאה הקודמת. ב-1903, בקונגרס הציוני השישי, הפך לאחד ממתנגדיה החריפים של "תוכנית אוגנדה" אותה הציג תאודור הרצל.

ויצמן נטל חלק מכריע בהשגתה של הצהרת בלפור. לאחר השגתה עמד בראש ועד הצירים שביקר בארץ בשנת 1918 – משלחת מנהיגים ציוניים לארץ ישראל שמטרותיה העיקריות היו הנחת יסוד יציב לבניית בית יהודי בארץ ישראל, דאגה ליהודי הארץ ולקשר בין ההסתדרות הציונית והיישוב העברי לבין השלטונות הבריטים בארץ ישראל.

בין פעולותיו במסגרת ועד הצירים הייתה הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, שעל הקמתה עמל רבות והיה נשיאה. בנוסף, נפגש ב-1918 בעבר הירדן עם האמיר פייסל, פגישה שהובילה בתחילת 1919 בלונדון לחתימת הסכם ויצמן-פייסל – הסכם שהבטיח הכרה ערבית בציונות, אולם מעולם לא בא לכדי מימוש, כאשר פייסל סולק מהשלטון בסוריה והפך למלך עיראק.

מעמדו של ויצמן בתנועה הציונית נסק, והוא הפך בהדרגה למנהיגה הבלתי מעורער. ב-1919, ייצג יחד עם נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין את התנועה הציונית בוועידת השלום בפריז. בשנת 1921, בקונגרס הציוני ה-12, נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה, ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי. בשנת 1929 העביר את סמכויות הניהול הביצועי של היישוב בארץ לידי הסוכנות היהודית, גוף שיזם את הקמתו כדי לרתום את העם היהודי כולו, לרבות החוגים שלא הזדהו עד אז כציונים, אל משימת בניית הבית הלאומי. הודות למאמציו הורחבה הסוכנות היהודית, שבראשה עמד משנת 1929. בשנים 1931-35 לא מילא תפקיד רשמי כלשהו בתנועה הציונית, אך לא הפסיק את פעילותו הציונית.

בשנת 1934 הקים את "מכון זיו" ברחובות, שממנו התפתח מכון וייצמן למדע, כיום מרכז מדעי חשוב ומוכר בעולם. במלה"ע השנייה, שוב, תרם רבות למאמץ המלחמתי של בנות הברית, בין השאר ע"י המצאת גומי מלאכותי. בעת המלחמה, בשנת 1942, שכל את בנו הצעיר מיכאל, שהיה טייס קרב בחיל האוויר הבריטי. גם בנו השני נפגע במלחמה.

בשנת 1935 עמד שוב בראש ההסתדרות הציונית העולמית וייצג אותה בפני ועדות החקירה הבריטיות הבין לאומיות, שדנו בגורלה של ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים. התנהלותו המתונה כלפי בריטניה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון ושאר חברי ההנהלה הציונית, שצמצם את השפעתו בהנהגה.

ב-1946, בקונגרס הציוני ה-22, לא זכה ויצמן לתמיכת הבוחרים בעמדותיו לא להאבק מאבק מזוין כנגד בריטניה, והוא התפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית. עם זאת, המשיך לנצל את קשריו והשפעתו ברחבי העולם למען הקמת המדינה. על רקע מדיניותה העוינת של הממשלה הבריטית החדשה כלפי החזון הציוני, גייס ויצמן את דעת הקהל האמריקאית ופנה לנשיא ארה"ב, הארי טרומן, בבקשה להפעיל את השפעתו. מהלך זה תרם את חלקו לתמיכת ארה"ב בתוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקופ, ועדת האו"ם לשאלת ארץ ישראל.

יומיים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נבחר ויצמן לנשיא מועצת המדינה הזמנית. את דרכו לראשונה למדינת ישראל העצמאית עשה ויצמן בסוף 1948 בטיסה מיוחדת שאורגנה לשם כך. אחרי הבחירות לכנסת הראשונה נבחר ב-1949 לנשיא המדינה. בשנת 1951 נבחר לתקופת כהונה שנייה. חיים וייצמן נפטר בשנת 1952 ונקבר, על פי בקשתו, בגן ביתו שברחובות, במתחם מכון ויצמן למדע הקרוי על שמו.

ויצמן היה דודו של עזר ויצמן, הנשיא השביעי של מדינת ישראל.

הבול הונפק ב-1952, עיצוב: וינד-סטרוסקי לפי ציור של אראל.