כקרן אור מאירה פרשת הצלת היהודים בדנמרק את חשכת שואת יהודי אירופה בשנות שלטונו של היטלר. על רקע מעשי הזוועה של הנאצים בכל אתר ואתר בימי מלחמת העולם השנייה בולטת הצלתם המופלאה של היהודים, בהעברתם מדניה לשבדיה באוקטובר 1943, כאחד הנסים הגדולים שקרו לעם היהודי במשך תולדותיו. אולם בעיני הדנים היה זה המעשה הטבעי, וכלל לא עלה על דעתם להפקיר את אזרחיהם היהודים וכ- 1,500 פליטים יהודים, ביחד קרוב ל- 8,000 נפש. מאז כיבוש דניה ב- 10 באפריל 1940 ועד פרוץ המשבר בין השלטונות דנמרק וכוחות הכיבוש הגרמניים בסוף אוגוסט 1943 שמרו השנים על היהודים מפני כל פגיעה מצד הגרמנים או מצד הקבוצה הקטנה של נאצים דניים.

הגרמנים השלימו עם העובדה כי יחסים תקינים בינם לבין הדנים – הממשלה, העם והמלך בראשם – מבוססים על הסכם הדדי, הכולל בין השאר את התנאי כי היהודים בדניה ימשיכו את חייהם ככל שאר האזרחים. אך כאשר גברה תנועת המחתרת ורבו מעשי החבלה בדנמרק בשנת 1943, בשעה שהחל מתברר כי הניצחון במלחמה מן הגרמנים והלאה, ביטלו הגרמנים את ההסכם, הכריזו על מצב חירום והקימו משטר כיבוש בכוח הצבא והמשטרה שלהם. בועידה ואנזי הידועה, שהתקיימה בינואר 1942, עדיין הוצאה דניה מכלל הארצות, שעליהן הוחלט אז רשמית כי יש לבצע את "הפתרון הסופי", אולם כעת נראה היה כי באה שעת הכושר להוביל גם את יהודי דניה למחנות ההשמדה.

דווקא בשל העובדה, כי היהודים בדנמרק חיו עד אז את חיי היום יום שלהם ללא הפרעות רציניות ולא נבדלו באורח חיים משאר הדנים, יצרה נוהג ואוירה שאף הגרמנים במקום הושפעו מהם. לרבים מהם, וביניהם אנשי שלטון מרכזיים, לא נראה היה כדאי ואפשרי לבצע את הגירוש, שידעו כי יפגע בציפור הנפש של העם הדני שוחר החופש והשוויון הדמוקרטי. כך קרה כי נעשו ניסיונות על ידי הגרמנים עצמם לבטל את ההוראה.

כאשר הדבר לא הצליח והיטלר עצמו הורה לבצע את הגירוש, הלך נספח הספנות הגרמני, פ. דוקביץ, והזהיר את מנהיגי המפלגה הסוציאל דמוקרטית הדנית. אלה – ובעקבותיהם רבים מכל שכבות העם – יצאו להזהיר את היהודים. וכך קרה שפלוגות המשטרה הגרמנית שהובאו במיוחד עבור המבצע לדניה, לא מצאו את רובם של היהודים בדירותיהם כאשר באו לאסור אותם בלילה בין ה- 30 בספטמבר ל- 1 באוקטובר, מוצאי ראש השנה תש"ד. פחות מ- 500 אנשים נתפסו באותו לילה ובימים לאחר מכן, והם נשלחו למחנה טריזינשטאט.

גם בשבדיה הניטרלית נודע לשלטונות מזימתם של הגרמנים כלפי היהודים בדנמרק, והממשלה השבדית ניסתה להתערב ולהשפיע על השלטונות הגרמניים באמצעות שגרירה בברלין, והציעה להעביר את היהודים לשבדיה. כאשר לא נענתה הכריזה בפומבי כי שבדיה נכונה לקבל את היהודים הבורחים. להחלטה זו גרמו אישים שבדיים בעלי השפעה, ביניהם ראשי הכנסייה והפיסיקאי הדני, בעל פרס נובל, נילס בור, שאמו הייתה יהודיה. הוא ברח לשבדיה עוד לפני מבצע הרדיפות והפעיל את כל השפעתו כדי להניע את ממשלת שבדיה לפעולת הצלה.

בינתיים התחילו יהודים לעבור את מיצר הים בין דניה ושבדיה בסירות דייגים, אך עד מהרה פעולה זו הפכה למבצע רב ממדים, שבו השתתפו אלפי אנשים. האוניברסיטה ובתי הספר התיכוניים נסגרו לשבוע ימים והנוער הצטרף לפעולה. ארגוני המחתרת ואנשים ביוזמתם הפרטית עשו יד אחת לארגון המבצע ולמימונו. הם זכו אף לסיוע מטעם המשטרה הדנית, שעד לתקופה זו התנגדה למחתרת ולפעולות החבלה. כעת היא עזרה או על ידי התעלמות מן הברחה או אף הצורה פעילה.

תפקיד מיוחד מילאו הרופאים, שעוד מקודם היו מאורגנים במספר רב בשורות המחתרת, וכמה מבתי החולים הפכו למרכזי פעולת ההברחה. תוך שבועיים עד שלושה שבועות הועברו 7,200 איש, אישה וילד אל חוף המבטחים בשבדיה, ששם עסקו יהודים ולא יהודים בקליטתם של הפליטים. מבצע ההצלה שיווה למחתרת הדנית מעמד חדש בקרב האוכלוסייה, שרבים מתוכה התקשרו לתנועת ההתנגדות תוך מבצע ההצלה. בעקבות ההברחה הוקם קשר מחתרתי קבוע בין שני הארצות, אשר תרם תרומה רבה להתפתחותה ולהתחזקותה של תנועת ההתנגדות הדנית. עם תום המלחמה חזרו היהודים רובם ככולם לדנמרק והתערו מחדש בחייה.

המנהל הדני אף ידע לשמור על אזרחיהם שהובאו לטריזינשטאט, והודות למאמצים לא גורשו היהודים הדניים משם לאושוויץ. לפני סיום המלחמה הם הוחזרו לדנמרק והועברו לשבדיה במסגרת מבצע ההצלה ממחנות ריכוז, שאורגן על ידי הממשלות הסקנדינביות והצלב האדום, ובראשו עמד הרוזן ברנדוט. בטיריזינשטאט מתו כ- 50 יהודים מדנמרק, אחרים נספו במחנות אחרים וכמה טבעו תוך ההברחה בים הסוער, בסה"כ הגיעו האבדות בנפש של הציבור היהודי לפחות מ- 2%. הצלחת הפעולה נתאפשרה על ידי מהירותה וכללותה, ששתיהן נבעו מן התגובה הספונטאנית של העם הדני. היא הפכה את פעולת ההצלה למופת של אומץ לב ושל תרבות אמת.

על מנת לחלוק כבוד למבצע ההצלה יוצא הדופן הזה ומתוך הבנה שהתקיים כאן מאמץ משותף, החליט יד ושם לטעת בשדרת חסידי אומות העולם עץ לכבודה של המחתרת הדנית. הדבר נעשה ברוח בקשתם של חברים במחתרת הדנית שביקשו מיד ושם שלא להכיר במצילים דנים בודדים. ואולם, מספר דנים, שמעשי ההצלה שלהם היו יוצאי דופן, זכו גם באופן אישי בתואר חסידי אומות העולם.

מבוסס בעיקר על דברים שכתבה ד"ר לני יחיל, מהראשונים והבכירים שבחוקרי השואה ביד ושם ובאוניברסיטאות בארץ.