את העליות לארץ-ישראל בתקופה המודרנית מונים החל משנת 1882. עד מלחמת העולם הראשונה באו העליה הראשונה והעליה השנייה. לאחר הפסקה בשנים 1918-1914 בשל המלחמה, בא לארץ גל חדש של עולים. זוהי העליה השלישית שנמשכה עד 1923. לאחר הפסקה קצרה בשלהי 1923 ובתחילת 1924, התחדשה העליה ביתר שאת ונקראה העלייה הרביעית.

העלייה השלישית (1919-1923) –
העלייה השלישית התאפיינה בעיקר במרכיב החלוצי שבה. מתוך 34 אלף העולים, רבים היו חלוצים צעירים, שבאו ארצה בגפם, ללא רכוש, וביקשו לתרום תרומה אישית להקמת היישוב היהודי בארץ-ישראל בכלל, והמגזר ההתיישבותי החלוצי בפרט.

ראשוני העלייה השלישית באו ב-1919, ובין הנודעים שבהם - באי האנייה "רוסלאן" (נראית בשובל בול העלייה השלישית) שהביאה לנמל יפו 671 נוסעים, תושבים חוזרים שגורשו ע"י התורכים ועולים חדשים. בין הבאים ב"רוסלאן"- סופרים, רופאים ואישי ציבור, ואין פלא שיש הרואים בה מעין "מייפלאואר" ארץ-ישראלית.
החלוצים שבאו בשנים הבאות התרכזו בחבורות ובקבוצות קטנות וגדולות, ועסקו בייבוש ביצות, בסלילת כבישים ובהקמת קיבוצים ומושבים ברחבי הארץ. הידוע מבין גופים אלה הוא גדוד העבודה על-שם יוסף טרומפלדור, שהוקם ב-1920 ומאות חבריו עסקו בכל עבודה קשה וחלוצית.

מבצעם הגדול ביותר של אנשי העלייה השלישית הוא יישוב עמק יזרעאל. שטחים גדולים מן העמק, שהיה שומם כמעט כולו ומכוסה ביצות, נרכשו בתחילת שנות ה-20 ע"י קרן קיימת לישראל, והועמדו לרשות החלוצים. בתוך תקופה קצרה הוקמו בעמק יזרעאל יותר מעשרים יישובים, וברחבי הארץ ובעולם היהודי נישא שמו בפי כל. הכרזה המופיעה על בול העלייה השלישית הופצה בפולין בידי קרן קיימת לישראל, וקראה ליהודים – בעברית, ביידיש ובפולנית – לרכוש ולגאול את אדמות העמק.


העלייה הרביעית התרפ"ד-התרפ"ח (1924-1928) –
העלייה הרביעית הייתה שונה במידה רבה מקודמתה. חלק גדול מהעולים לא היו חלוצים, אלא אנשים מבוגרים יותר, בעלי משפחות והון מסוים, שעלו ברובם מפולין בשל הרעת התנאים הכלכליים בארץ זו (לכן יש המכנים גל עלייה זה בשם "העלייה הפולנית", או "עליית גראבסקי", על שם שר האוצר הפולני, שגזר את הגירות הכלכליות).

עולים אלה ביקשו לקיים אורח חיים עירוני ואלפים מהם זרמו מדי חודש לתל אביב, שבימי העלייה הרביעית הפכה מעיירה לעיר. בסך הכל באו בעלייה זו יותר מ-60 אלף נפש, ו-40% מהם התיישבו בתל אביב.
העיר צמחה והתרחבה, בעיקר צפונה, רחובות נסללו ובתים נבנו במהירות, ברוח מילות שיר פופולרי באותם ימים: "הבו לבנים, אין פנאי לעמוד אף רגע". את הלבנים סיפק בית-חרושת "סיליקט" (נראה בבול) אחד ממפעלי החרושת הגדולים של העיר הצומחת. באותה תקופה נבנו בעיר גם עשרות מוסדות חינוך ותרבות, כמו בית-הספר העממי אחד-העם, ברחוב אחד-העם (נראה בשובל בול העלייה הרביעית).

בימי העלייה הרביעית הוקמו גם מושבות בסביבות תל אביב ובשרון, כמו בני-ברק והרצליה, וכן עפולה בעמק יזרעאל; נפתחו האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה, וביישוב שררה אווירה אופטימית. זו היתה העלייה ההמונית הראשונה והתקוות הרקיעו שחקים. ב-1925, לדוגמא, באו כ-35 אלף עולים, יותר מאשר באו בארבע שנותיה של העלייה השלישית!

אולם העלייה הרביעית זכורה לא רק בשל גל העולים הגדול, צמיחת תל אביב וגידול היישוב, אלא גם בגלל המשבר הכלכלי והחברתי הקשה שפרץ ב-1926. על אף שמונים את שנותיה של עלייה זו עד 1928, הרי שלאחר אמצע 1926 כמעט שלא הגיעו עולים, והירידה מהארץ גברה. ב-1927 עלו ארצה רק כ-2,700 יהודים וירדו למעלה מ-5,000. אלפים רבים היו מובטלים וביישוב שררו מועקה ותסכול. רק לקראת סיום שנות ה-20 החלה היציאה מהמשבר.

אף-על-פי כן תרמה גם העלייה הרביעית – כפי שתרמה העלייה השלישית לפניה – לגידולו ולחיזוקו של היישוב היהודי בארץ. בשתי העליות באו ארצה כמאה אלף נפש, כמעט פי שניים מגודל היישוב בתחילת ימי העלייה השלישית.

הבולים הונפקו בשנת 1994, עיצוב: דויד בן הדור.