לאחר הקמתה של מדינת ישראל נפתחו שעריה לעולים מכל ארצות תבל. "חוק השבות" מ- 1950 אישר את זכותו של כל יהודי לעלות ולהשתקע בארץ. עלייה חדשה זו, לאחר קום המדינה, סימנה את ראשית הגשמת החזון של "קיבוץ גלויות" בהיסטוריה היהודית החדשה. היא מכונה "העליה ההמונית".

הראשונים שזכו להיכנס לארץ, לאחר עזיבת הבריטים וההכרזה על הקמת המדינה ב - 14 במאי 1948, היו המעפילים ששהו במחנות המעצר בקפריסין. עוד בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות, ממאי 1948 ועד לאוגוסט אותה שנה, הגיעו ארצה 33,000 יהודים. לאחר מכן הקצב הואץ. בחדשים ספטמבר - דצמבר 1948 עלו 70,000 נפש, מרביתם ניצולי שואה, ששהו במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. בארבעת החודשים הראשונים של 1949 נכנסו לישראל 100,000 איש. סך הכול, בשנת העצמאות הראשונה, הגיעו לארץ 203,000 נפש.

בעלייה ההמונית הועברו קהילות יהודיות כמעט בשלמותן ארצה. בפרק זמן זה עלו 37,000 (מתוך 45,000) יהודים מבולגריה, 30,500 (מתוך 35,000) יהודים מלוב, רובם המכריע - כ- 45,000 במספר - של יהודי תימן, למעלה מ - 121,000 (מתוך 130,000) יהודים מעיראק, שני שליש – כ- 104,000 - מיהודי פולין, ושליש – כ- 119,000 – מיהודי רומניה.

העולים מארצות אירופה, אסיה ואפריקה הובאו ארצה במבצעים מיוחדים. מבצעי העלייה הדרמטיים ביותר היו "על כנפי נשרים" (נקרא גם "מרבד הקסמים"), שבו הועלו ארצה כמעט כל יהודי תימן, ומבצע "עזרא ונחמיה", שבו הועלו יהודי עיראק.
מיום הקמת המדינה ב - 14 במאי 1948, ועד לסוף 1951 הגיעו 684,000 איש. בשלוש וחצי שנים אלו הגיעו לישראל יותר עולים מאשר מניינו של היישוב היהודי בא"י לפני קום המדינה.

העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה מפעל חסר תקדים בישראל ובעולם כולו. קליטתה של עלייה זו הפכה למשימה לאומית עליונה. בהגשמת אתגר ציוני ראשוני במעלה זה נטלו חלק יהודי מדינת ישראל ויהודי התפוצות, שתרומותיהם הקלו על הנטל הכספי העצום, שהוטל על המדינה הצעירה בשל העלייה ההמונית.

בפרק הזמן שבין מאי 1948 ועד מאי 1949 עלו כ- 393,000 איש. עבור למעלה משני שליש מביניהם נמצא פתרון דיור קבע: 123,600 יושבו בבתים שננטשו על ידי הערבים, 53,000 שוכנו ביישובים העירוניים והכפריים, 35,700 הועברו למושבי עולים שהוקמו במקומות שונים בארץ, 16,000 פנו לקיבוצים. 6,000 ילדים נקלטו במגרות עליית הנוער.

עבור כשליש מן העולים לא נמצא פתרון של דיור קבע. באביב 1950, כשכל המחנות ואמצעי הדיור היו מלאים עד אפס מקום, הותוותה דרך חדשה: הוחלט להוציא את העולים מהמחנות ולהעבירם לשיכונים זמניים. וכך באה לעולם המעברה, ששמה מעיד על תפקידה – שיכון זמני, לתקופת מעבר בלבד. ברחבי הארץ החלו לקום במהירות מעברות - שורות ארוכות של צריפים, פחונים ואוהלים- שסיפקו לעולים דיור ותעסוקה. עד לאביב 1952 התגוררו ב-111 מעברות כ - 250,000 עולים.

לאחר תקופת השיא בעלייה בסוף שנות ה- 40 ובתחילת שנות ה- 50, חל דלדול דרסטי בעלייה. בשלוש השנים 1952 עד 1954 עלו רק כ- 51,500 איש ורק ב- 1955 החל גל עלייה חדש.

לעלייה ההמונית היו השלכות חברתיות ופוליטיות מרחיקות לכת על החברה הישראלית המורגשות עד עצם היום הזה, כולל התחלפותן של האליטות השולטות במדינה שסימן "המהפך" של 1977.

הבול מציג את כרזת יום העצמאות ה-41 של ישראל (1989). המעצב אסף ברג שילב בכרזה את דמותם של המוני העולים החדשים, העושים את דרכם במורד כבש האוניה כשהם נושאים את ידיהם למרום בתפילה ובשמחה. הספינה מעוצבת בדמות מגן-דוד גדול המסמל את גודל המפעל הציוני של קליטת עולי העליה ההמונית.

הבול הונפק ב- 2008.