
הנרייטה סאלד
הנרייטה סולד (הנריטה סאלד בכתיב שהיה מקובל בעבר) נולדה לאביה הרב בנימין סאלד בבלטימור, ארה"ב, בשנת 1860 ונפטרה בירושלים ב- 13.2.1945, לאחר 85 שנים של עבודה פורייה ומבורכת.
הודות לפעולותיה של הנרייטה סאלד הובאו ארצה אלפי נערים ונערות מארצות הגולה, אשר רבים מהם נמנים על בוני הארץ ומגינייה. מותר לומר שהבולט בכשרונותיה של הנריטה סאלד, הייתה היכולת להבחין בחשוב ביותר, ברגע המתאים ביותר מבחינת ההיסטוריה ולפעול בהתאם. בשנות ה- 80 למאה התשע-עשרה, בשעת בואם של יהודים רבים מארצות מזרח אירופה לארה"ב, ארגנה בתי ספר ערב ללימוד השפה האנגלית למהגרים אלה, כדי להקל עליהם ייסורי קליטתם בעולם החדש. שנים רבות לאחר מכן גייסה את עזרתם של נכבדי העדה היהודית האמריקנית ויזמה מוסדות רפואה. לשם כך היא ארגנה קבוצת נשים ממנה קמה הסתדרות הנשים "הדסה" בארה"ב (שחברים בה כ-270,000 נשים וכ-25,000 גברים, נכון ל-2009), וזאת כדי לבסס תוכנית לשמירת הבריאות של הישוב בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל.
ב-1920 עלתה לארץ ישראל כדי לרכז את מחלקת החינוך והבריאות בהנהלה הציונית. היא הקימה את בית הספר הראשון לאחיות בארץ, ומרפאות ציבוריות של "הדסה" הוקמו בכל רחבי הארץ ויצרו את התשתית למערכת הרפואית בישראל. סאלד הייתה היושבת-ראש של הסתדרות הנשים העבריות.
ב-1931 נבחרה לאספת הנבחרים השלישית מטעם רשימת "התאחדות נשים לשווי זכויות והסתדרות נשים עבריות", וכן שימשה כראש השירות לעבודה סוציאלית בהנהלת הוועד הלאומי. בין החלטותיה הארגוניות של הנרייטה סאלד, הייתה ההחלטה על הקמת "לשכת סעד" סוציאלית-חברתית (כיום נקראת: מחלקה לשירותים חברתיים) בכל רשות מקומית, כשהרשות תהיה אחראית להפעלתה, ואילו הוועד הלאומי יספק סיוע כספי, וכן פיקוח מקצועי והכשרה מקצועית על העובדים הסוציאליים בתחומה. עד לפטירתה הוקמו 50 לשכות סעד סוציאליות שונות ברחבי היישוב. בפעולתה והחלטותיה אלה התוותה סאלד את עקרון מדינת הרווחה במדינת ישראל בהמשך.
בשנת 1932, לאחר שהסוכנות היהודית אישרה את רעיון עליית הנוער שהגתה רחה פריאר, התמנתה סאלד לעמוד בראש מפעל זה ושימשה בתפקיד עד יום מותה, דבר שהקנה לה את הכינוי "אם עליית הנוער". מתוקף תפקידה זה הייתה אחראית על קליטת ילדים ונוער שהגיעו לישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ביניהם ילדי טהראן, והכוונתם למסגרות [ילדי טהראן היו קבוצה של כשבע מאות ילדים ניצולי השואה מפולין, שהגיעה לישראל בשנת 1943, דרך טהראן. חלק מהילדים גדלו במשפחות דתיות בפולין בטרם נמלטו על חייהם. על רקע זה התפתח ויכוח מר בין גורמים דתיים לחילוניים, על חינוך הילדים בישראל. הנרייטה סאלד נרתמה להכריע בעצמה בעניין. לגבי הילדים מעל גיל 14 קבעה סאלד כי תינתן להם הזכות לבחור את המסגרת. לגבי השאר, נפגשה סאלד לשיחות עם כ-400 מהילדים, על מנת לברר עמם אישית האם גדלו במשפחות דתיות בפולין, ולמנוע מהם את העוול שבשיבוץ לא מתאים].
בתחילת שנת 1945 חלתה ונפטרה בירושלים. היא נטמנה בבית הקברות בהר הזיתים.
הנרייטה סאלד מונצחת רבות בארץ. רחובות וגנים ציבוריים נקראו על שמה בערים ובמושבות, פרסים עירוניים בשטח הבריאות, ספינת מעפילים, קיבוץ כפר סולד בגליל העליון ורמת הדסה – מרכז לקליטת עלית הנוער, בי"ס לאחיות ע"ש הנריטה סאלד בירושלים, מוסד סאלד למחקר ועוד. אם כי נראתה עדינה ושבירה, נתברכה הנריטה סאלד בבריאות, במרץ אין סופי, בחזון עשיר ובסובלנות להגשים חזונה, "אין תועלת בתעמולה מילולית" אמרה פעם "רק תעמולה שבמעשה תועיל".
הבול הונפק ב-1960. על הבול מופיע דיוקנה של הניירטה סאלד מאת הצייר אוסוולד אדלר (שגם עיצב את הבול); כן מופיעים בניין ביה"ח הדסה בעין כרם, ירושלים, וקבוצת ילדים המסמלים את מפעל עליית הנוער.