אין בידנו פרטים היסטוריים מדויקים על ראשיתה של הכתובה, כתעודה המאשרת באורח חוקי את ברית נישואין והתחייבויות הבעל כלפי אישתו הנובעות מתעודה זו. "מוסד" הכתובה אינו נזכר בתורה. בתקופה הקדומה התקיימו הנישואין בטקס פומבי לפני זקני העדה בשעת משתה, כפי שמסופר ביעקב (בראשית, כט, כב) ובועז (רות, ד, ט) והטקס החגיגי, הרשמי, נסתיים עם כניסת האישה לאוהל הבעל, וכך התחילו החיים המשותפים, כפי שמוזכר אצל יצחק ורבקה (בראשית, כד, סז). צורת נישואין זו נקראה בהלכה: "קדושי ביאה" (משנה קידושין, פרק א', משנה א', רמב"ם, יד החזקה, הלכות אישות, פרק ג', הלכה כא). במרוצת הזמן נתברר הצורך להטביע גושפנקא חוקית על טקס הנישואין. החיים היהודיים חדורים אחריות דתית במידה כזו, שכל "מעשה ציבורי אשר יעשה היהודי מכוון אל איזה חוק ומשפט בכתב או בעל-פה".

בתקופה הקדומה, כשהאישה באה בברית נישואין, לא היה צורך לכתב תעודה, כדי להוכיח בפני עם ועדה, שהזוג חי כדת וכדין. אכן, תחילה לא היו כותבים "כדת משה וישראל", כי בארץ ישראל היה הדבר מובן מאליו. נוסח זה הופיע לראשונה בכתובה, שהביאו מאלכסנדריה שבמצרים לפי הלל, לא כטופס דתי, אלא כתנאי, שהאישה מתחייבת לקיימו, בין שאר חובותיה ביחסיה עם בעלה (תוספתא, פרק ד', הלכה ט'; ירושלמי, שם, פרק ד' הלכה ח'). אולם כשהאישה נפרדה מבעלה ונישאה לאיש אחר, בעוד בעלה הקודם חי, נוצר לדעת גסטר, הצורך להגן על מעמדה ורכושה בתעודה כלשהי, "למען הסיר מעליה לזות שפתיים ותוצאות רעות מילדיה, בהינשאה לאיש אחר", הווה אומר, כדי להגן על זכויותיה האנושיות האלמנטריות רכושה וכיו"ב.

חוזה נישואין נזכר במפורש לראשונה בספר טוביה שבכתובים אחרונים והוא מעין אב-טיפוס לשטר הכתובה: "ויכתבו את הדברים לעד על ספר, ויאכלו ויברכו את ה'" (טוביה, ז', י"ט) . מסכת כתובות (פ"ב, ע"ב) מייחסת לר' שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין, שחי במאה השנייה לפני הספירה, את תקנת שטר הכתובה. טקס הנישואין מלווה, לפי ההלכה, במסירת שטר הכתובה על ידי החתן לכלתו ולפיו הוא מקבל על עצמו לספק את כל צרכיה בחייהם המשותפים. תפקידה של הכתובה היא ע"כ להגן על מעמדה של האישה אחרי שנכנסה בברית בנישואין. ולפי לשון הגמרא: "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות, י"א, א') על חשיבותה החוקית הרבה של הכתובה בחיי הזוג מעידה העובדה, שלפי ההלכה נאסר על הבעל לשהות עם אישתו אפילו שעה אחת בלא שטר כתובה. אם השטר אבד, עליו לחזור ולכתוב לאישתו שטר כתובה אחר. יצוין כאן, בעניין זה של הכתובה, שאף חשיבותה של ארץ ישראל באה לידי ביטוי מעניין בהלכה, דהיינו, תוקפו החוקי של שטר הכתובה בטל, אם הבעל רוצה לעלות לארץ-ישראל ואישתו ממאנת להילוות אליו.

דיני הכתובה מפורשים בגמרא, במסכת כתובות; אך במרוצת הזמן – ובייחוד בתקופת הגאונים – הוכנסו בנוסח הכתובה שינויים ותקנות נוספים, שכוונתם הייתה שוב להגן על מעמדה של האישה וזכויותיה. בניגוד לכתבי –היד העבריים, היקרים והנדירים, שנכתבו ועוטרו בידי אמנים – איירים בעלי-שם לפני המצאת הדפוס, ואשר בעלי אמצעים בלבד יכלו להזמינם או לרכשם – הרי הכתובה שייכת לכתבי-היד המשפחתיים האינטימיים והחגיגיים הנפוצים בעם בכל הזמנים ובכל העדות. למרות שעפ"י ההלכה הכתובה חייבת להימצא בידי כל אישה נשואה בישראל, לא נשתמרו ממאות עברו אלא כתובות מעטות בלבד, השמורות בימינו בספריות, מוזיאונים או אוספים פרטיים.


בול "כתובה, ירושלים, תר"ו 1846" (1):
מקום מיוחד בין הכתובות של ארצות האיסלם תופסת הכתובה הירושלמית, וכן הכתובות של "ערי הקודש" ושל הקהילות היהודיות בארצות הגובלות עם ארץ-ישראל (לבנון, סוריה). למרות העובדה, שהכתובה הירושלמית שייכת מבחינה גיאוגרפית לקבוצת הכתובות של ארצות המזרח הקרוב, היא מצטיינת במוטיבים המיוחדים לה והשונים מאלה המצויים בכתובות שבארצות האיסלם השכנות. דוגמא טיפוסית לכתובה ירושלמית היא זו המופיעה בבול בערך 6.00 ל"י; היא עשויה יריעה מלבנית המסתיימת בחלקה העליון בכיפה שבמרכזה מתנשא עיגול. סביב השוליים עיטורי עלים ופרחים בתוך מסגרת כפולה (מלבד השוליים התחתונים). פנים המסגרת מחולק לשניים על-ידי עמודים הנושאים מעין קשת, גם כאן מופיעים בחלק העליון, במרכז, זר שושנים, פרחים ושני ברושים מכל צד.


בול "כתובה, מרוקו, תרנ"ז 1897" (2):
דוגמא לכתובה בצבעים, שבה ניכרות יפה השפעות אמנות האיסלם, הן במוטיב הערבסקות והקשתות האופייניות לסגנון האדריכלות הערבית, והן בצבעים המקובלים בקישוטי תעודות מוסלמיות (בעיקר כחול וירוק), היא הכתובה מקהילת מכנאסא (מכנס) שבמרוקו, המופיעה על גבי הבול בערך 3.90 ל"י.

יריעת הכתובה מלבנית והיא בעלת מסגרת כפולה של עיטורים, בעיקר ערבסקות בעלות צורות צמחיות וגיאומטריות, לאורך השוליים. הטקסט הכתוב בכתב קורסיבי, המקובל אצל יהודי מרוקו, הוא מתחת לקשת. בפינות העליונות שני חלונות מכל צד, בסגנון מאורי, המזכירים בצורתם את חלונות בית-הכנסת הטולדני "אל טראנסיטו". בתוך החלונות צוירו הפסוקים: "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה", מצא, אישה מצא טוב ויפק רצון מד'", "ייתן ה' את האישה הבא' אל ביתך כרחל וכלאה", "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה מ' ". הכתובה צוירה בדיו וצבעי מים (טמפרה) על נייר בירוק, כחול ואוקר. השפעות עיטורי הכתובה האיטלקית ניכרות יפה אצל ציירי כתובות בקהילות ישראל בארצות שבאגן הים התיכון.


בול "כתובה, הולנד, ת"ח, 1648" (3):
אמנים יהודים מאיטליה הביאו עמם את סגנון הכתובה האיטלקית בעברם לארצות מרוחקות יותר, כמו ארצות הבלקן או הולנד, ואמנם במאה הי"ז נפוצה בהולנד הכתובה על עיטוריה הססגוניים ועל נושאיה הרבגוניים מעולם החי, הצומח והפיגורטיביות האופיינית לכתובה האיטלקית. אולם אמנות הפיתוח בנחושת, שזכתה באותה תקופה לפריחה, נפלאה בארצות השפלה, מטביעה את חותמה גם על הכתובה ועיטוריה, שהרי האמן היהודי בהולנד לא זו בלבד שידע לסגל לעצמו את הטכניקה החדשה, אלא השכיל לנצלה ביצירות שנועדו לבני עדתו.

כתובה הולנדית מהיפות ביותר, שנשתמרו מהמאה הי"ז – זו הכתובה המופיעה בבול בערך 0.75 ל"י – גילתה לנו את שם יוצרה היהודי, הלא הוא שלום מרדכי איטאליאה, מפתח נחושת , שהגיע ממנטובה שבאיטליה להולנד. האמן קנה לו שם כצייר מגילות אסתר ודיוקנותיהם של אישים יהודים נודעים בהולנד. כמו : יעקב יהודה ליאונה והרב מנשה בן ישראל; למרות שגם הכתובה הזו עשויה פיתוח נחושת, הנה במוטיבים האומנותיים העשירים שלה, ובייחוד במיניאטורות הנחמדות על נושאים תנ"כיים, המקשטות בלויות פרחים ופסוקים המלווים את הציורים הצבעוניים, היא מגלה לנו המשך נאה של מסורת עיטור הכתובה האיטלקית על אדמת איטליה. בחלקה התחתון של הכתובה מגינית ובה רשומים התנאים ומתחתיה חתימת המפתח : " ע"י שלום איטאליאה".

כתב: דוד דוידוביץ.

הבולים בסדרה "כתובות" הונפקו ב-1978.