היחסים בין ישראל לבין צרפת התאפיינו בדינמיות רבה לאורך השנים. במשך תקופות מסוימות התקיימו יחסים מיוחדים וקרובים מאוד בין שתי המדינות ואילו בתקופות אחרות התדרדרו היחסים עד לכדי קרירות ועוינות. מאז שנת 2005 ישנה התחממות מחודשת ביחסים בין צרפת לבין מדינת ישראל.

בעקבות מלחמת העולם השנייה, התרחשו בצרפת שינויים פוליטיים משמעותיים שהובילו למצב בו הכוחות הפוליטיים, כולל מנהיגי המחתרת, מסכימים עם דרישת היישוב היהודי למדינה עצמאית ולסיומו של המנדט הבריטי. כבוגרי מחתרות, מנהיגי צרפת החדשים לא השלימו עם סירובה התקיף של בריטניה להעלות לארץ ישראל את ניצולי השואה ולכן צרפת תמכה בעלייה הבלתי לגאלית לישראל ואוניות מעפילים רבות הפליגו ממנה ארצה (ביניהן 'אקסודוס 1947').

בסוף שנת 1947, התנהלותה של צרפת סביב ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם הייתה מהוססת, אך במבחן ההצבעה הצביעה צרפת בעד תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ממשלת צרפת נמנעה מלהכיר בישראל במהלך מלחמת העצמאות, בנימוק שהתנאים הנדרשים להכרה במדינה עדיין לא מולאו. ב-12 בינואר 1949 הכירה צרפת במדינת ישראל דה פקטו, בין היתר, בנימוק שגורל המלחמה כבר הוכרע לטובת ישראל, שארצות הברית וברית המועצות הכירו בישראל כבר ביום הקמתה ושיש להתחשב ברוח דעת הקהל הבינלאומית. ב-11 במאי 1949, כמעט שנה לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הכירה צרפת במדינת ישראל דה יורה ותמכה בהצטרפותה כחברה באו"ם.

בחודש מאי 1950 פרסמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת את ההצהרה המשולשת שבה הן מתחייבות לערוב לקיומו של סטטוס-קוו במזרח התיכון ולקיומו של מאזן נשק ומאזן כוחות באזור. בתקופה זו חיפש ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לכרות ברית עם מעצמה שתערוב לביטחונה של ישראל. בן-גוריון קיווה שארצות הברית תסכים לפרוש את חסותה, אבל ארצות הברית סירבה בתוקף לערוב לביטחונה של ישראל וסירבה למכור לה נשק. פנייה לבריטניה לא עמדה על הפרק מבחינתה של ישראל בשל משקעי העבר ולכן פנתה ישראל לצרפת. צרפת הביעה ב-1953 נכונות לעזור אך בפועל לא הייתה התקדמות עד ל- 1955.

בנובמבר 1954 נפתח מרד נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. תגובת הנגד הצרפתית כלפי המורדים האלג'יריים הובילה את צרפת לעימות דיפלומטי עם העולם הערבי בכללותו‏‏. בתחילת 1955 הגיע שר הפנים של צרפת, מוריס בורז'ס-מונורי, למסקנה שמקור הצרות באלג'יריה הוא בגמאל עבד אל נאצר והחל ליזום קשר עם ישראל. לאחר פרסום דבר עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית בספטמבר 1955 התהדק הקשר‏.

למרות שמשרד החוץ הצרפתי התנגד לבקשת ישראל לנשק, הן בשל תמיכתו המסורתית בערבים והן מתוקף ההצהרה המשולשת שצרפת הייתה שותפה לה, משרד ההגנה הצרפתי החליט להיענות לבקשה החוזרת של ישראל לברית צבאית ובשלהי 1955 נחתמו עסקאות הנשק הראשונות. משרד החוץ הביע את התנגדותו הרבה להידוק הקשרים הצבאיים עם ישראל והזהיר את ראשי המדינה שברית עם ישראל תגרום לאובדן מעמדה של צרפת בעולם הערבי. אולם בפברואר 1956, שר החוץ הצרפתי, קריסטיאן פינו, הצטרף למחויבות והאמפטיה הגדלה של הממשל כלפי ישראל וסיים באופן רשמי את אמברגו הנשק משנת 1950.

צרפת סיפקה לישראל מטוסים וטנקים ובהימצא אמצעי הלחימה הצרפתים בידה, החלה ישראל ליזום מהלכים לקראת מלחמת מנע נגד מצרים לפני שזו תשיג עליונות צבאית‏‏. ב-26 ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים נאצר את תעלת סואץ באורח חד צדדי. צרפת ובריטניה תכננו, בשיתוף פעולה עם ישראל, ליטול חזרה את השליטה בתעלה ולהדיח את נאצר מן השלטון. בסוף חודש אוקטובר התרחשה מלחמת סיני (שלב כיבוש תעלת סואץ כונה "מבצע מוסקטר"), שהסתיימה בנסיגה של צרפת, בריטניה וישראל מאזור סיני בעקבות לחץ שהפעילו ברית המועצות וארצות הברית. הכישלון בהשגת יעדי המלחמה החמיר את הקרירות והחשדנות שהפגינו הבריטים כלפי ישראל והוביל לפירוקה של הברית המשולשת שרק נוצרה. בניגוד לכך, יחסי ישראל וצרפת יצאו מחוזקים משיתוף הפעולה במלחמה.

בשנת 1957 הסכימו כל ממשלות צרפת לספק לישראל נשק מכל הסוגים באופן סדיר, מתוך שיקולים שהם לא רק פוליטיים, צבאיים וכלכליים, אלא מתוך רצון לקיים יחסים מיוחדים עם ישראל שנובעים מאהדה ומידידות של ההנהגה בצרפת כלפי ישראל‏‏. במסגרת הברית הבלתי כתובה שנוצרה בין צרפת לבין ישראל, נחתם באוקטובר 1957 בפאריס הסכם רשמי על רכישת כור גרעיני מצרפת. תחת ההסכם, צרפת מכרה לישראל מידע טכנולוגי ושלחה פועלים שיסייעו בהקמת כור גרעיני בדימונה. בנייתו של הכור הגרעיני נמשכה חמש שנים והסתיימה בשנת 1963‏‏.

בעקבות עליית שארל דה גול לשלטון והקמת הרפובליקה החמישית, ניכרה נסיגה ביחסים בין המדינות. בשנים 1959-1962 צרפת שמרה על מחויבותה הרשמית והצבאית כלפי ישראל, אבל דה גול הפסיק את דפוס היחסים האינטימי והבלתי אמצעי ששרר בין שתי המדינות והחליפו בטקסיות ובממלכתיות. במסגרת ההתנהלות הממלכתית הוזמן, בשנת 1960, ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, לביקור רשמי ראשון של מדינאי ישראלי בצרפת.

במרץ 1962 חתם נשיא צרפת, שארל דה גול, על הסכמי אוויאן אשר הורו על נסיגת הצבא הצרפתי והענקת עצמאות לאלג'יריה. בכך הוסר המכשול העיקרי שמנע מצרפת לפתח קשרים כלכליים ודיפלומטיים עם העולם הערבי. בשנים הבאות הציג נשיא צרפת את עקרון "היחסים המקבילים" שמשמעותו המשך יחסים טובים עם ישראל ללא התערבות מדינות ערב ובמקביל, פיתוח קשרים בעולם הערבי ללא התערבות של מדינת ישראל.

בשנת 1967, הפסיק שארל דה גול את השותפות עם ישראל באורח חד צדדי. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים תמך דה גול בערבים והזהיר את ישראל שאם היא תיזום מתקפה צבאית מקדימה, צרפת לא תתייצב לצידה. ישראל התאכזבה מעמדתה החדשה של צרפת, אך היא לא שינתה את החלטתה לצאת למתקפת מנע. ישראל הייתה מוכנה לצאת למבצע גם במחיר אובדן התמיכה הצרפתית. כדי להבהיר את רצינותו והתנגדותו לתוקפנות הישראלית, דה גול הטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל. צרפת, שעד לשנת 1967 סיפקה את כל צרכיה הצבאיים של מדינת ישראל, סירבה למכור לה נשק ומטוסים נוספים‏‏. בנסיבות שנוצרו, ישראל הפנתה את יהבה לכיוון ארצות הברית. נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, הודיע שארצו תתייצב לצד ישראל במאבקה מול אויביה.

האמברגו הצרפתי על ישראל היווה סיום דרמטי של הברית בין שתי המדינות. שארל דה גול, ומשרד החוץ הצרפתי ראו את התמיכה בעולם הערבי כאינטרס לאומי של צרפת ומתוקף כך אימצו מדיניות חוץ שהתנערה מהברית עם ישראל. המדיניות הצרפתית במזרח התיכון התאפיינה ביחסים דיפלומטיים וכלכליים הולכים ומתהדקים עם מדינות העולם הערבי במקביל ליחסים הולכים ומתרופפים עם מדינת ישראל.

דעת הקהל בצרפת הייתה במשך שנים רבות אוהדת את מדינת ישראל ותומכת ביכולת שלה להיאבק על קיומה אל מול תוקפנותן של מדינות ערב. בשנים 1968-69, קיימו רבים מהציבור הצרפתי יחד עם יהודי צרפת הפגנות תמיכה פומביות בישראל. עם התבססותה של המדיניות הפרו ערבית, דעכה האהדה הציבורית כלפי ישראל, אך הקהילה היהודית בצרפת נותרה קבוצת לחץ שהייתה נכונה לצאת למאבקים ציבוריים למען ישראל‏.

המדיניות הצרפתית העוינת כלפי ישראל נמשכה גם לאחר פרישת דה גול, בימי ממשיכיו ז'ורז' פומפידו וולרי ז'יסקר ד'אסטן. בדצמבר 1969 ישראל עקפה את האמברגו שצרפת הטילה עליה ובמבצע חשאי העבירה ספינות טילים שרכש חיל הים הישראלי, מנמל שרבורג שבצרפת לישראל. צרפת סירבה לגנות את ההתקפה המצרית שהחלה את מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ובעקבות משבר הנפט הועמק הקשר בין צרפת לבין מדינות ערב. למורת רוחה של ישראל, צרפת אישרה לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לפתוח משרד רשמי בשטחה, ערכה מפגשים פומביים בין שר החוץ הצרפתי לבין מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, הצביעה בעד כניסתו של נציג אש"ף כמשקיף לדיוני העצרת של האו"ם ופעלה לשכנע מדינות אירופאיות נוספות ללכת בעקבותיה.

פרנסואה מיטראן, שנבחר לנשיא צרפת באמצע 1981 נחשב למוקיר התנ"ך וידיד היהודים וביקש לחזק את הקשר של ארצו עם ישראל. ב-3 במרץ 1982 מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שביקר במדינת ישראל. בתקופת מיטראן התגלו חילוקי דעות קשים בין צרפת לישראל על רקע מלחמת לבנון ותקיפת הכור בעיראק, אך הם לא הביאו לקרע בין המדינות. מיטראן אף התחייב שצרפת לא תכיר באש"ף כל עוד הוא לא יכיר במדינת ישראל ולא יזנח את דרך הטרור.

ז'אק שיראק שכיהן כנשיא צרפת בשנים 1995-2007 הוביל קו של יחסים צוננים כלפי ישראל ותמיכה בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ישראל דחתה את נסיונותיה של צרפת לתווך בסכסוך הישראלי ערבי, לאור מה שישראל ראתה כחוסר הנייטרליות של צרפת. על רקע האינתיפאדה השנייה חלה עלייה חדה בתקריות האנטישמיות כנגד יהודי צרפת, מה שהביא את ראש הממשלה דאז אריאל שרון לקרוא ליהודי צרפת לעלות ארצה.

לאחר מותו של ערפאת לקראת סוף 2004 והכרזתו של רה"מ אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות של ישראל מעזה, החלה התחממות ביחסים בין ישראל לבין צרפת. ביולי 2005, שבועות ספורים לפני ביצוע ההתנתקות, שרון הוזמן לביקור רשמי בפריז והתקבל בכבוד גדול. בעקבות הביקור נוסדה קרן צרפת ישראל שלה שתי מטרות עיקריות: האחת, שינוי מדיניות התקשורת שתביא לשיפור בדימוי בדעת הקהל בצרפת על ישראל ולהפך; השנייה, להפוך את הקרן למכשיר ולכוח מניע בהידוקם והעמקתם של הקשרים בין צרפת וישראל בכל מגזרי החברה האזרחית. השיפור בהידברות בין ישראל לבין צרפת בא לידי ביטוי בקיץ 2006 בעת גיבוש החלטת האו"ם על הפסקת אש במלחמת לבנון השנייה. ההחלטה הייתה תוצר של שיתוף פעולה אמריקני-צרפתי שאותה קיבלה ישראל.

במאי 2007 נבחר ניקולא סרקוזי לנשיא צרפת. סרקוזי נתפס כאוהד ישראל. הוא לא שינה את הקו הצרפתי לפיו פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא בהקמת שתי מדינות בגבולות 1967, אך הפגין התחשבות בצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל ולא הפעיל עליה לחצים בינלאומיים כבדים כפי שעשה קודמו בתפקיד, ז'אק שיראק. סרקוזי ביקר בישראל בשנת 2008 וכך עשה גם יורשו, הנשיא פרנסואה הולנד, ב-2013.

לצד השגרירות, יש לצרפת נספחות כלכלית בישראל שמטרתה לחזק את קשרי המסחר והתעשייה בין שתי המדינות. בשנים האחרונות התגברו הסחר, ההשקעות והשיתוף פעולה במחקר ובפיתוח תעשייתי בין ישראל וצרפת. מספר רב של חברות צרפתיות וישראליות מקיימות שיתופי פעולה טכנולוגיים, שיווקיים ואף אסטרטגיים. ישנה הדדיות בין המדינות גם בענף הנדל"ן המסחרי והפרטי כשמשקיעים ישראליים בוחנים אופציות בפריז ומשקיעים יהודים מצרפת מגלים עניין במקומות שונים בישראל.

נתונים מהשנים האחרונות מציגים עלייה משמעותית בסחר בין שתי המדינות בדגש על הייצוא של ישראל לצרפת שכולל בעיקר מכונות ומכשירים מכניים, ציוד חשמלי, מתכות פשוטות, כימיקלים, מוצרי פלסטיק וגומי ומוצרי מזון. נכון לשנת 2008, צרפת היא שותפת הסחר ה-6 בגודלה של ישראל.

שני הבולים לציון 60 שנה לידידות בין צרפת וישראל (הבול השני מוצג עוקב עם הגרסה האנגלית) הונפקו בהנפקה משותפת ישראל-צרפת ב-2008, עיצוב: מאיר אשל, פ.א. קוסין.

הידידות, הקשרים ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות בתחומים רבים מיוצגים על הבולים באמצעות המאורע מיוני 1948 של חידוש קשרי הדואר בין ישראל ומדינות רבות באמצעות צרפת. ב-9 ביוני 1948 נפתח הקו האוירי ישראל-צרפת כאשר לראשונה נחת בחיפה מטוס איר-פראנס מדגם DC3 שהגיע מפריז. בדרכו לארץ נחת המטוס נחיתת ביניים בבוקרשט, ובהגיעו לארץ הוא הביא עימו דואר מצרפת ומרומניה. עם המראתו מחיפה ב-11 ביוני בבוקר הוא נשא דואר לצרפת ולארצות אחרות, שמדינת ישראל חידשה עימן את קשרי הדואר: בולגריה, הולנד, הונגריה, יוגוסלביה, פולין ושווייץ. כמו כן נשא איתו שק-דואר מהארץ, המיועד לניו-יורק. לאחר חניות ביניים בקפריסין, יוון, איטליה וניצה בדרום צרפת, הגיע המטוס למחרת ליעדו הסופי ונחת בשדה התעופה "לה-בורז'ה" שליד פריז.