החלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 היא ציון דרך בולט בתולדות עם ישראל. ביום זה החליטה עצרת האו"ם על תכנית מדינית לפתרון בעיית ארץ ישראל. תכנית זו קבעה שיש לחלק את הארץ למדינה יהודית. למדינה ערבית ולאזור בין-לאומי בירושלים ובסביבותיה; וזאת תוך כינון אחדות כלכלית של שלוש יחידות אלה.

חשיבותה ההיסטורית העיקרית של החלטה זו הייתה במתן הכרה בין-לאומית מטעם קהילת האומות לחלום הדורות של חידוש העצמאות היהודית בארץ ישראל ולמימושו. הערבים סירבו להקים מדינה פלסטינית ופתחו, למחרת היום, במלחמת חורמה נגד היישוב היהודי ואח"כ נגד מדינת ישראל. כמו כן סוכלה תכנית בינאום ירושלים, והתקיים רק חלקה של ההחלטה שקבע שיש לכונן מדינה יהודית. בכך התגשמה נבואתו של בנימין זאב הרצל, שאמר ב- 1897 כי מדינת היהודים תקום "בעוד חמישים שנה".

האו"ם החל לעסוק בעתידה המדיני של ארץ ישראל באפריל 1947, על פי פנייתה של בריטניה שמשלה בארץ על פי מנדט חבר הלאומים. עיקרו של מנדט זה היה לכונן בארץ "בית לאומי" יהודי כפי שבריטניה הבטיחה לעשות ב- 1917 בהצהרת בלפור. במשך השנים בריטניה חזרה בה ממשימה זו, תוך הפרה בוטה של התחייבויותיה . בתגובה, מאז שנות ה- 40 ניהלו ארגוני המחתרת היהודיים – ההגנה, האצ"ל והלח"י – מאבק נגד שלטונה וחילותיה בארץ, כאשר ברקע מתנהל מאבק מדיני בין היישוב היהודי לבין ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב על עתידה המדיני של הארץ. נסיבות אלה ואחרות הניעו את ממשלת בריטניה לבקש את האו"ם להתוות הסדר לבעיית ארץ ישראל.

ברקע הדיון באו"ם עמדה התביעה הציונית בדבר כינון מדינה יהודית בארץ, ולו רק בחלקה (בתוך התפשרות עם המציאות המדינית והדמוגרפית), לעומת העמדה הערבית בדבר כינון מדינה "מאוחדת" בעלת רוב ערבי. באפריל 1947 התכנס מושב מיוחד של עצרת האו"ם שבו הוחלט על הקמת ועדת חקירה "ועדת האו"ם המיוחדת לארץ ישראל" (אונסקו"פ – UNSCOP) כדי שתגבש המלצות לפתרון הבעיה. תכנית הרוב של נציגי שבע מדינות בוועדה התוותה חלוקת הארץ לשלוש יחידות: מדינה יהודית שתכלול את הגליל המזרחי, העמקים אזור החוף ממפרץ עכו ועד לבאר טוביה והנגב; מדינה ערבית ביתר חלקי הארץ; ואזור ירושלים שנועד לבינאום. כמו כן הועלתה תכנית מיעטו שעיקרה היה הקמת מדינה פדרלית בארץ.

המאבק בעצרת התמקד בתכנית הרוב מאחר שהערבים, בדומה ליהודים, שללו את תכנית המיעוט. הצד הערבי התבסס במאבקו (שיעדו היה, כמובן, למנוע את הקמת המדינה היהודית) על קולותיו הוא ועל הקולות של המדינות המוסלמיות. הסוכנות היהודית ניהלה מערכה בקרב חברות האו"ם ברחבי העולם לאימוץ תכנית הרוב, כאשר הקהילות בתפוצות מתגייסות ברצון ובהתלהבות למען הקמת מדינה יהודית. בתכנית הרוב תמכו ארצות הברית (שגם פעלה בקרב מדינות אחרות) וברית המועצות כאחד, על אף המלחמה הקרה ביניהן. מוסקבה שינתה טעמה בתקופה ההיא לטובה כלפי הציונות ותמכה בהקמת מדינה יהודית .

כמו כן תמכו בתכנית רוב מדינות אירופה ממערב וממזרח, מדינות אמריקה הלטינית ומדינות חבר העמים הבריטי. לשואה היה משקל מרכזי בגיבוש עמדה זו. כמו כן להימצאותם של מאות אלפי עקורים ופליטים יהודים באירופה. מדינות אלה הושפעו גם מקיומה של "המדינה בדרך" בארץ וממאבקה לעצמאות מדינית. לרובן גם הייתה אהדה היסטורית לשאיפות הציונות.

במהלך הדיונים חלו מספר שינויים במתווה הטריטוריאלי של תכנית הרוב מתוך כוונה לרצות את הערבים. יפו צורפה למדינתם וכן שטחים בנגב הצפוני-מערבי. בדיונים אלה נקטו הסובייטים עמדה נוחה יותר לעניין הציוני מאשר האמריקנים, שבשלב מסוים אפילו הרהרו בהוצאת הנגב או לפחות רובו מתחום המדינה היהודית.

בהצבעה המכרעת שהתקיימה בכ"ט בנובמבר (29.11.1947) אומצה התכנית להקמת מדינה יהודית (שבסופו של דבר נותרה עיקר תכנית החלוקה) ברוב של 33 מדינות בעד, 12 נגד ו- 10 נמנעות (מדינה אחת נעדרה). חלקן של מדינות אמריקה הלטינית בהשגת הרוב היה משמעותי במיוחד.

היה זה ניצחון כביר לעם היהודי שלא היה לו קול אחד "משלו" בקרב 57 חברות באו"ם. על אף שהחלטת הכ"ט בנובמבר לא בוצעה במתכונתה היא שימשה זרז חשוב בתהליך הקמת מדינת היהודים, במיוחד ביססה את מעמדה הבין-לאומי מול התוקפנות של מדינות ערב ב- 1948.

כתב: פנחס אליאב, שגריר בדימוס

הציור המופיע על הבול, של המוני הרוקדים ברחובות בליל הכ"ט בנובמבר, הוא מאת הצייר יעקב איזנשר (1896-1980). הציור מוצג בכנסת.

הבול הונפק ב-1997, עיצוב: ח. קיבקוביץ.