הבא מתייחס להעפלה אחרי מלה"ע: עם סיום מלה"ע בשלו התנאים לחידוש מפעל ההעפלה. גזרות 'הספר הלבן' שנשארו בתוקפן, החובה לסייע לשארית הפליטה ששרדה את השואה, ובעיקר הלחץ של מאות אלפי הפליטים במחנות העקורים להשאיר את אירופה מאחוריהם ולפתוח דף חדש בחייהם בארץ ישראל, דחפו את פעילי 'המוסד לעליה ב' לחדש במרץ את פעילות ההעפלה, תחילה באיטליה ובהמשך ביוון, יוגוסלביה, רומניה וצרפת ומ-1947, גם בצפון אפריקה. מפעל ההעפלה הפך בתקופה זאת למרכיב מרכזי במאבק של הישוב לסילוק הבריטים מהארץ.

בשלוש השנים, מאוגוסט 1945 עד הכרזת העצמאות במאי 1948, הופעלו ששים ושש ספינות ואוניות ע"י 'המוסד לעליה ב', שהובילו כ-70,000 מעפילים, רבים מהם ניצולי שואה, שנהרו בדרכי 'הבריחה' ממזרח ומרכז אירופה לעבר חופי ארצות המוצא. כ-70 חברי פלי"ם ו'גדעונים' (אלחוטנים) – שכונו 'מלווים' – "הושאלו" ל'מוסד' והועסקו במגוון המשימות הימיות הקשורות בתפעול "הצי" הנ"ל: החל בהכנת האוניות והעלאת המעפילים וסיים בפיקוד על המסע והקשר. למסגרת זו הצטרפו החל מ-1946 גם למעלה מ-250 מתנדבים מצפון אמריקה, שפעלו כאנשי צוות בעשר "האוניות הגדולות" שנרכשו בארה"ב. מבסיסיו בארץ פעל הפלי"ם במבצעים "צמודי ההעפלה" שכללו סיוע להורדת המעפילים בחופי הארץ וחבלה במטרות בריטיות שהיו קשורות בפעילות הבריטית נגד ההעפלה.

מאוגוסט עד סוף 1945 הצליחו מעפילי שמונת ספינות ההעפלה הראשונות אחרי מלה"ע לרדת בחופי הארץ ולהסתנן ארצה. בתגובה לחידוש מפעל ההעפלה, שיגר הממשל הבריטי בתחילת ספטמבר הנחיה לצי הבריטי לפעול בתקיפות נגד המפעל, כולל מניעת היציאה של ספינות העפלה מנמלי המוצא שלהן. בחודשיים הבאים נערך בהתאם הצי הבריטי בים התיכון, על כ-40 הסיירות, המשחתות, הפריגטות ושולות המוקשים שעמדו לרשותו, לביצוע המשימה. הצי הטיל סגר ימי על הארץ במסגרת כוח משימה שכונה 'הסיור הפלסטיני' (The Palestine Patrol) ושנעזר במטוסי סיור, מתקני מכ"ם יבשתיים, כוחות צבא, משטרה ומודיעין. המעצר הראשון של הכוח מיוחס לתפיסת הספינה 'ברל כצנלסון' בנובמבר 1945 (לא לפני שרוב רובם של מעפיליה הצליחו לרדת לחוף).

הסגר הימי היה אפקטיבי ביותר – במהלך 1946 נתפסו עשרים ושתיים ספינות ורק אחת הצליחה לפרוץ. למעלה מ- 10,000 מעפילי תשע ספינות, שנתפסו במחצית הראשונה של השנה, הועברו למחנה המעצר בעתלית ושוחררו בהדרגה ע"ח מכסת הסרטיפיקטים החודשית שנקבעה ב'ספר הלבן', בעוד 'המלווים' הצליחו בדרכים שונות להימלט מהמעצר ולחזור "למעגל העבודה". באוגוסט שינו הבריטים את מדיניותם והחליטו למנוע מהמעפילים את הכניסה לארץ ולגרשם למחנות מעצר בקפריסין "עד שיוחלט על גורלם". עד לסוף השנה גורשו למעלה מ- 11,000 מעפילי תשע ספינות נוספות לקפריסין.

בתגובה לשינוי המדיניות, פרסם מטה הפלמ"ח, שהיה אחראי למבצעי ההורדה בתיאום עם 'המוסד', "הוראות קבע להתנגדות באוניות". את ההוראות, שבין היתר נתנו גם את הכיסוי לחבלה באוניות הגרוש שהובילו את המעפילים מחיפה לקפריסין, היה על 'המלווים' למלא ע"פ שיקוליהם, בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותם ויכולת העמידה של המעפילים. הגרוש מהארץ ליבה את אש ההתנגדות. בשלב זה החלו להגיע לזירה "האוניות הגדולות" שנרכשו בארה"ב והן שינו את פני המפעל. גובהן הפיזי וה"מסה" של מעפיליהן הוו מכשול של ממש למשחתות "הנמוכות" ולכוחות ההשתלטות של הבריטים (בתחילת 1947 נאלצה שייטת בת ארבע משחתות לעמול קשות בניסיון, שלא צלח בידם, להשתלט על 'חיים ארלוזורוב'). הפלמ"ח המשיך ב"מאבק הצמוד" להעפלה עד אמצע 1947, כשעיקר פיגועי חולית החבלה של הפלי"ם כוונו לבטן הרכה של הצי הבריטי – 'אוניות הגרוש'.

הדרמה האנושית של מפעל ההעפלה, שפרסומה בעולם החל עוד באמצע 1946 עם פרשת לה ספציה, תורגמה ב-1947 – שנת השיא של המפעל – להישגי המאבק הפוליטי. אין ספק שההישג הפוליטי הגדול ביותר של התנועה הציונית – החלטת 'כ"ט בנובמבר' 1947 – הושג בין היתר תודות לנחישות, היכולת הארגונית והיקף הפעילות שהופגנו במפעל ההעפלה. עשרים וחמש אוניות הביאו בשנה זו כ- 41,000 מעפילים (כפול מאשר ב-1946). כ- 35,000 מהם גורשו לקפריסין. באמצע השנה החליטו הבריטים לשנות שנית את מדיניותם ולהחזיר את המעפילים לארצות המוצא. מעפילי 'אקסודוס 47' היו הראשונים והאחרונים להיות מגורשים במסגרת מדיניות חדשה זאת. הניסיון הכושל של הבריטים להוריד את 4,530 מעפילי 'אקסודוס 47' בצרפת, והחזרת המעפילים ניצולי השואה למחנות מעצר על אדמת גרמניה בסיום הפרשה, הסבו נזק אדיר לבריטים בדעת הקהל העולמית.

רק 5 ספינות הצליחו לפרוץ את הסגר הבריטי בשנים 1946-7. שנת 1947 הסתיימה בניסיון פוליטי - בריטי בעזרת האמריקאים - למנוע את הפלגתן של "הפאנים". לבסוף הושגה פשרה ו-15,239 מעפילי "הפאנים" הגיעו ב-1 בינואר 1948 היישר לקפריסין.

מינואר עד סוף מאי 1948 הגיעו עוד אחת עשר ספינות, שנשאו 6,682 מעפילים. מפעל ההעפלה פסק בשלב זה מלעמוד במרכז המאבק הציוני לעצמאות עם מעבר הדגש למלחמת העצמאות. השמות המבצעיים שניתנו לספינות בהתקרבן לחופי הארץ – כגון, 'ירושלים הנצורה', 'משמר העמק', 'יחיעם', 'נחשון' ו'קרב עמק איילון' – מעידים על ההתרחשויות בשדות הלחימה. בשלב זה ניתנה ל'מלווים' הוראה להפסיק את ההתנגדות למעצר. ההנחה שהבריטים ירככו את גישתם עד לסיום המנדט התבדתה. שמונה מהספינות נתפשו ומעפיליהן גורשו לקפריסין.

למעלה מ- 52,000 מעפילים עברו את 'כור ההיתוך' במחנות קפריסין, שנוהלו ע"י הצבא הבריטי כמחנות מעצר לכל דבר ועניין - גדרות-תיל, מגדלי שמירה, זרקורים וכיוב"ז. חלק מ'המלווים' נצטוו ללוות את המעפילים בדרכם לקפריסין. ראשוני 'המלווים' השכילו לסכם עם הבריטים שהחיים הפנימיים במחנות ינוהלו ע"י העצירים. עד מהרה גילו המעפילים - הגיבורים האמיתיים של מפעל ההעפלה - את היוזמה והכוחות הנדרשים לניהול עצמי של חייהם במחנות, ו'המלווים' התרכזו בעיקר בנושא הביטחוני, לרבות הקשר עם הארץ. כמסגרת וכיסוי לפעילות 'ההגנה', הם הקימו במחנות את ארגון 'שורות המגינים', שכלל בתחילת 1948 אלפי צעירים שאומנו אימון קדם צבאי במסווה של פעילות ספורטיבית וסייעו ל'מלווים' בפעילותם, כולל בכריית מנהרות ששימשו להברחת אנשים וציוד מ/ואל המחנות ובביצוע פיגועים ב'אוניות הגרוש'. על חשיבות המחנות כמקור להדרכת לוחמים לקראת המלחמה הקרבה ובאה, תעיד העובדה שמטה הפלמ"ח ראה לנכון להחדיר למחנות משלחות "קבע", במקום 'המלווים' ששהו במחנות על בסיס "מזדמן".