"הערב בא, שקיעה בהר יוקדת
אני חולמת ורואות עיני:
הגייאה נערה קטנה יורדת
ובאש כלניות לוהט הגיא.

את הפרחים לצרור היא תלקט לה
ובשבילים המתכסים בטל
אל אמא היא נחפזת וקוראת לה:
הביטי מה הבאתי לך בסל!

כלניות, כלניות..."

כאשר נתן אלתרמן כתב את השורות היפות האלו, ששרה שושנה דמארי לפי לחנו של משה וילנסקי, איש לא ראה בעיה בכך שהנערה קוטפת כלניות, וקטיף פרחי בר כדי להביא הביתה זר נחשב מקובל לגמרי ואף רצוי.

פרח הכלנית המצויה – המופיע על הבולים המוצגים עוקב עם ההסבר באנגלית – נבחר בנוב. 2013 לפרח הלאומי של ישראל (מקום שני: הרקפת; מקום שלישי: אירוס הארגמן). צבעי הכלנית מגוונים מאד אם כי האדום הוא הצבע השולט. מלבד האדום, קיים עושר גוונים של עלי כותרת – לבן, ורוד, כחול וסגול. צמח הכלנית נפוץ מאד ברוב חלקי הארץ. בארץ הוא מין יחיד. הפרח מתקיים כמה שבועות, עלי הכותרת נפתחים בבוקר ונסגרים בערב. זמן פריחתו: דצמבר - אפריל. הצמח הוא רב שנתי בעל פקעת, ממשפחת הנוריתיים. השם העברי ניתן לו על ידי עמנואל לעף (1854-1944, חי בהונגריה), גדול חוקרי השמות העבריים הקדומים של הצמחים, בזכות הפרח המתהדר ככלה, ובעקבות השם התלמודי כלוניתא. הכלנית נפגעה בארץ בצורה חמורה ביותר על ידי קטיפה מאסיבית, וכמעט שנכחדה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. סכנת היעלמות הכלנית ופרחים אחרים, היו המניע לזירוז הפעולות המשפטיות והחינוכיות לשמירת פרחי הבר.

כיום כבר יודעים רבים שהכלניות, הרקפות, האירוסים ושאר פרחי בר הם פרחים מוגנים ואסורים בקטיפה. השינוי לא חל ביום אחד אך הוא נחשב עד היום למופת בתחום החינוך ושינוי התנהגות הציבור ודוגמא מוצלחת לפעולה למען מטרה סביבתית ולשינוי דפוס בציבור כולו דרך הפעילות עם ילדים ונוער.

עד 1963 נחשבו פרחי הבר לרכוש הכלל, לא במובן שיש לשמור עליו למען הכלל אלא שכל אחד רשאי לקטוף כרצונו. "הגדילו לעשות" מגדלי וסוחרי פרחים שעקרו מאות פקעות של אירוס הגלבוע ומכרו רבבות כלניות, רקפות, תורמוסים ועוד פרחים נחשקים. תוך מספר שנים עמדו מינים רבים של פרחים מהיפים בארץ בסכנת הכחדה וחובבי הטבע הבינו שאם לא תעשה פעולה דחופה יאבד חלק מהותי מיופיו של הטבע.

המאבק להצלת פרחי הבר החל ב- 1956 ע"י אנשי החברה להגנת הטבע. ב- 1963 נחקק חוק גנים לאומיים ושמורות טבע במסגרתו הוכרזו שטחים רבים כשמורות טבע בהם אסור כל קטיף ובנוסף הוגדרו ערכי טבע מוגנים האסורים בפגיעה, קטיפה ומכירה וביניהם מיני פרחים רבים. החוק מסמיך את השר הממונה להכריז על מיני פרחים כמוגנים ואסורים בקטיפה ועל מינים נוספים כ"שמורים", מהם ניתן לקטוף מעט פרטים שלא על בסיס מסחרי. נכון להיום, עשרות פרחים מוכרזים כמוגנים.

אמנם חברי כנסת אחדים טענו שזו "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה", אך עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע והרוח החיה בין קבוצת "משוגעים לדבר" מתאר כיצד התחולל "המהפך": " בראש הצבא עמדו המורים והגננות, שקלטו את המסר, העבירו אותו לילדים ודרכם אל ההורים. היו אלה אותם מורים וגננות אשר רק לפני זמן קצר היו יוצאים עם חניכיהם אל השדות ומעודדים אותם לקטוף... היה כאן שילוב של הסברה וחוק, אבל החוק הופעל רק מעט מאד ובמקרים קיצוניים."

רבים עוד זוכרים את הכרזות הצבעוניות ובהן תמונות הפרחים המוגנים שהיו תלויות בכל גן ובית-ספר. הילדים הפנימו וחינכו את ההורים ואפילו צה"ל נרתם להסברה בקרב החיילים בנושא. פעילות פקחים הביאה להפסקה מוחלטת של מכירת פרחי בר. על קטיף עצמי בשדות הבר נתנו אזהרות ולעתים נדירות גם קנסות ותביעות אשר זכו לפרסום בעיתונות.

כבר בשנות ה-70 נראה המהפך בשטח, אירוסים וצבעונים שנחשבו נדירים חזרו לפרוח בריכוזים גדולים ומשטחי כלניות אדומות ותורמוסים כחולים כיסו שוב שטחים נרחבים.

כמה שמות בולטים מתוך עשרות פרחים וצמחים שהוכרזו מוגנים: כל מיני השרכים, צמחי המים נימפיאה ונופר, האדומים – כלנית, נורית וצבעוני, הלבנים – נרקיס ושושן צחור, היקינטון וכמובן כל מיני האירוסים והסחלבים ועוד ועוד. כמו-כן נאסר קטיף ענפים פורחים של שקד, כליל החורש ורותם.

שני צמחי תבלין פופולריים אסורים בקטיף מסחרי – אזוב (אחד ממרכיבי הזעתר) ומרווה משולשת. קטיף ענף קטן של מרווה בשביל התה אינו מהווה עבירה אך איסוף בשקים הוא עבירה הגוררת קנס, אם כי לא מספיק כבד מכדי להרתיע גורמים מסוימים מלקטוף ולנסות להבריח לירדן, שם הם שווים זהב.

על פרחי הבר המופעים על הבולים כתב עזריה אלון את ההסברים הבאים:

תורמוס ההרים –
העובר באביב בין שדות הגליל התחתון, או לרגלי הרי יהודה, יבחין בקבוצות של תפרחות כחולות, המצטופפות לעיתים זו ליד זו עד כי יצירת משטח כחול, הפרחים דמויי הפרפר מצביעים מיד על המשפחה: משפחת הפרפרניים, סדרת הקייטניות. תורמוס ההרים, אחד מחמישה מינים בני הסוג הזה הצומחים בר בארץ, הוא הגדול מכל אחיו, והבולט ביותר בצבעו. הוא חד שנתי, נובט בראשית החורף וניכר בעליו המאוצבעים והשעירים. התפרחת עולה מבין העלים באביב, והפריחה נמשכת שבועות מספר, כשהפרחים נפתחים בזה אחר זה, מלמטה למעלה, מן הפרחים מתפתחים תרמילים גדולים ושעירים ובכל אחד מהם זרעים פחוסים. התורמוס היה ידוע בשמו זה לאבותינו, ונזכר בתלמוד. זרעיו של מין תרבותי, קרוב לתורמוס ההרים, נאכלים ומבושלים, לאחר ששולפים אותם מתוך הקליפה המרה. התפרחות היו נקטפות הרבה, ואף נמכרות בשוקי הפרחים, עד כי נשקפה סכנה לקיום המין בארץ. לכן הוכרז התורמוס לפרח בר שמור.

סחלב הביצות –
בעבר, כאשר הביצות כיסו שטחים נרחבים בארץ, היה סחלב הביצות נפוץ למדי בשוליהן. בראשית האביב היו מזדקרים מתוך הקרקע הכבדה והלחה עמודי הפריחה הגבוהים כדי כמה עשרות סנטימטרים, ונושאים עליהם שפע של פרחים סגולים. את הקיץ היה עובר הצמח בתרדמה, כאשר חומרי הצמיחה לשנה הבאה אגורים בתוך אחת משתי פקעות השורש שלו. עם ייבוש הביצות והתפתחות שיטות העיבוד האינטנסיבי פחתו מאוד סחלבי הביצות, והיום אפשר לראותם רק במקומות מעטים. הפרחים הם בעלי צורה אופיינית למשפחת הסחלביים : מששת עלי העטיף נוטל לו אחד את כל הגודל והחן, ואילו יתר החמישה משמשים לו כמלווים בלבד. הפרח הוא בעל דרבן ושחלה תחתית. מנגנון אבקה מיוחד גורם לכך ששני גושי האבקה יידבקו אל ראשו של החרק הבא לחפש צוף בפרח. וכך יגיעו אל פרח אחר. כמו כל בני משפחת הסחלביים, גם סחלב הביצות היינו צמח בר מוגן.

אירוס הנגב –
בין צמחי הבר המיוחדים לארץ ישראל לבדה, מתבלטת קבוצה אחת של אירוסים, בעלי פרחים גדולים ויפים ביותר. מינים אלה וקרוביהם המעטים גדלים רק במזרח התיכון, לאורך רצועת הגבול הצרה שבין האזור הים-תיכוני ואזור הערבות בארץ הם חוגרים את החבל הים-תיכוני כולו – משפלת החוף, דרך צפונה של בקעת באר שבע, לאורך השוליים המזרחיים של הרי יהודה ואפרים, עד הגלבוע, מזרח הגליל והגולן. כל המינים הם רב שנתיים, בעלי קני שורש, ועוברים את הקיץ בתרדמה. העלים דמויי סוף, בוקעים מן הקרקע בראשית החורף. באביב הם מצמיחים פרחים גדולים מושכי עין - לכל מין פרחים בעלי צבע וצורה אופייניים לו . אירוס הנגב צומח בחולות, בצפון הנגב ובצפון מערבו. עליו ופרחיו הם העדינים ביותר בכל הקבוצה. העלים אפרפרים, וכפופים כחרמש לאחור. הפרחים נישאים אחד אחד על גבעול, וצבעם סגול עז. מועד הפריחה – פברואר ומרס. בעבר הלא רחוק אפשר היה עדיין לראות בעונת הפריחה קבוצות בנות עשרות פרחים, אך מראה כזה נדיר עתה. אירוס הנגב הוא צמח בר מוגן.

הבולים הונפקו ב-1970 לכבוד יום העצמאות תש"ל, עיצוב: ה. ווד.

הבולים העוקבים, עם ההסבר באנגלית, הונפקו ב-1959 לרגל יום העצמאות ויום הזכרון תשי"ט, עיצוב: צבי נרקיס. הם מציגים שלשה מצמחי הבר המוגנים שקטיפתם אסורה על פי חוק: הכלנית המצויה, הרקפת המצויה והנרקיס המצוי.