דוכיפת - הציפור הלאומית

במסגרת אירועי ה-60 למדינת ישראל יזמה "החברה להגנת הטבע", בשיתוף עם המשרד להגנת הסביבה, משרד החינוך, אוניברסיטת תל-אביב ובנק דיסקונט, פעילות רחבת-היקף כדי לחבר בין האדם לתבנית נוף מולדתו באמצעות הציפורים. מובילי המיזם היו ד"ר יוסי לשם, מנהל "המרכז הבין-לאומי לחקר נדידת הציפורים" בלטרון ודן אלון, מנהל "מרכז הצפרות הישראלי". בכך הצטרפה ישראל לכ-90 מדינות ברחבי העולם, שבהן כבר נבחרה ציפור לאומית המייצגת את המדינה.

ייחודו של המיזם בישראל התבטא בכך שהבחירה נעשתה על-ידי הציבור הרחב ולא רק על-ידי אנשי מקצוע: 9,500 גני-ילדים, 4,000 בתי-ספר ויחידות צה"ל, כאשר הציבור הרחב בחר באמצעות האינטרנט ובמקומות ציבוריים בולטים כמו בספארי ברמת-גן ובגן החיות התנ"כי בירושלים.

נבחרו 10 ציפורים שעמדו בקריטריונים כמו החובה, שהציפור תקנן בישראל, הקול, הצבע, אזור התפוצה, והקשר למקורות היהודיים המועמדות לבחירה היו: הנשר, התנשמת, הבז האדום, הצופית, הפשוש, לבן החזה, הדוכיפת, החוחית, הבולבול, השיק שק. נבחרה ועדת היגוי של אישי ציבור ומומחים, הוכנו חומרי למידה מגוונים שנלמדו בבתי-ספר וביחידות צה"ל, אנשי תקשורת מובילים הצטרפו לקמפיין השיווק, ובסופו של דבר, בטקס ממלכתי במשכן נשיא המדינה הכריז נשיא המדינה מר שמעון פרס על הדוכיפת כציפור הלאומית של ישראל. הפשוש נבחר למקום השני, והחוחית למקום השלישי.

כמיליון איש נטלו חלק בבחירה. הנושא של חשיבות השמירה על הציפורים ובתי-גידולן עלה למודעות הציבורית, והמיזם זכה בפרסים יוקרתיים של ארגון אפ"י (תחרות השיווק והפרסום האפקטיבי) ו"האריה השואג" (תחרות המצויינות ביחסי ציבור ודוברות).


דוכיפת - Upupa Epops) Hoopoe), הציפור הלאומית:
הדוכיפת היא ציפור יפהפיה שלראשה בולט כתר נוצות כתום, צבעיה כתומים וכנפיה וזנבה משלבים גווני שחור ולבן המשווים לה מעוף של פרפר ענק. הדוכיפת יציבה בישראל ומקננת בחורים בגזעי עצים ובקירות מאונכים של בתים. מקורה ארוך, דק ומעוקל, ולשונה ארוכה ודביקה. הדוכיפת אוספת את מזונה על הקרקע בעזרת מקורה הארוך. קול שירתה המונוטוני "הוּד הוּד" הקנה לה גם את שמה הערבי. בארמית היא נקראת נגר-טורא (חוצבת הרים), מכיוון שבמקורות מסופר שהדוכיפת הביאה למלך שלמה את תולעת השמיר כדי לחצוב את אבני בית המקדש.


פשוש - Prinia gracilis) Graceful Prinia):
אחת הציפורים הזעירות בארצנו השוקלת 6.5-7.5 גרמים בלבד. הפשוש בולט בזנבו הארוך והמדורג, ובכנפיו המעוגלות והקצרות. בעזרת זנבו הארוך וכנפיו הקצרות הוא מסוגל להתפתל במהירות בין השיחים הנמוכים. הפשוש נפוץ מאוד בגינות ברחבי הארץ. הוא חי בזוגות בתחומי מחייתו, והוא הפך לכינוי נפוץ לטיפוס קטן וחמוד ("פשושי"). הדגירה נמשכת כ- 12-13 ימים, וההורים מקיימים באביב שניים-שלושה מחזורי קינון. משקל הביצה פחות מגרם אחד!


החוחית - Carduelis carduelis) Goldfinch):
אחת הציפורים הצבעוניות ביותר בארצנו. החוחית יציבה בישראל ונפוצה בחבל הים התיכוני, וחדרה גם ליישובי הנגב והערבה. לחוחית מקור קצר ועבה, המותאם לפיצוח זרעונים, ואותם היא שולפת מצמחים קוצניים, בעיקר ממשפחת המורכבים כמו גדילן, ברקן וחוח. מחוץ לעונות הקינון מתלכדות החוחיות ללהקות, שקול פטפוטן נשמע היטב. בעשורים האחרונים התמעטה מאוד אוכלוסייתה, מכיוון שהיא ניצודה על-ידי בני מיעוטים, כדי להכליאה עם הכנרית כציפור שיר בכלובים, ועקב התמעטות שדות קוצים שבוערו מסביבות הבתים. חוחיות מקננות על עצים, קרוב לצמרות. בשל צבעיה הבולטים החוחית נקראת בערבית - ערוס "ציפור הכלה". עקב הקשר ההדוק שלה לקוצים, הפכה החוחית באמנות הנוצרית לסמל לייסוריו של ישו, ומופיעה בידיו של ישו הילד.


כתב: ד"ר יוסי לשם, אוניברסיטת תל-אביב והחברה להגנת הטבע

סדרת הבולים הונפקה ב-2010, עיצוב: טוביה קורץ, רונן גולדברג.