דוד בן-גוריון היה המנהיג הראשי של היישוב היהודי המתחדש בארץ-ישראל. הוא הגיע להנהגת התנועה הציונית בשנות השלושים של המאה ה-20 והיה המנהיג שזכה, מכוח חזונו, תעוזתו, דבקותו במטרה וכושר הכרעתו, להחליט על כינון מדינת ישראל, להכריז על הקמתה ולמלא את תפקיד ראש הממשלה והמצביא הלאומי בשנים הגורליות של מלחמת העצמאות והמאבק על התקומה והקיום.

דוד בן-גוריון נולד ב- 1886 בפלונסק, עיירה קטנה בפולין, למשפחת גרין, שביתה היה מרכז לפעילות ציונית בעיירה. מצעירותו בלט במנהיגותו ובנאמנותו לתחייה הלאומית. כסוציאליסט ציוני צעיר עלה בגיל 20 לארץ, התנסה בעבודה חקלאית ובענייני פועלים עסק בבירורים רעיוניים ולמד משפטים כדי להכשיר עצמו להנהגה לאומית.

כבן 30 גורש מהארץ על-ידי הטורקים, ארגן בארה"ב גדודי צבא יהודיים שישתתפו יחד עם "מדינות ההסכמה" בכיבוש ארץ-ישראל ושב לארץ כחייל באחד הגדודים. לאחר שובו השתתף בהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, היה מזכיר ההסתדרות, מנהיג מפלגת הפועלים הגדולה ביישוב ונציגה במוסדות התנועה הציונית. מ- 1935 עד קום המדינה כיהן כיושב ראש ההנהלה המדינית של הסוכנות היהודית, שהייתה למעשה הממשלה של "המדינה שבדרך", ריכז בידיו את נושאי המדיניות והביטחון ועמד בראש המצדדים בהסכמה לחלק את הארץ לשתי מדינות, שבעקבותיה הכריז על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח (14.5.1948).

אישיותו של ב.ג. השפיעה על עיצוב דמותה של מדינת ישראל. בתקופת כהונתו כראש ממשלה, עד לפרישתו הסופית ב- 1963, התקבלו ההחלטות המרכזיות לגבי קיבוץ הגלויות וקליטתן, הקמת צה"ל ואופיו, חינוך ממלכתי, כללי התנהגות דמוקרטית, קשרים עם התפוצות, יחסים עם אומות העולם ובניית הביטחון מתוך שאיפה לשלום. ב- 1953 פרש מן הממשלה וחי כשנתיים בשדה בוקר, כרועה צאן. בכך הציב מופת אישי לצעירים. לשדה בוקר חזר גם לאחר פרישתו ב- 1963. ב- 1970 התפטר סופית מן הכנסת, פרש מן החיים הפוליטיים והקדיש עצמו לכתיבה. בגיל 87 נפטר, ונקבר בשדה בוקר ליד רעייתו פולה.

הבול הונפק ב-1986 לרגל מאה שנה להולדת דוד בן-גוריון. עיצוב: צ. נרקיס.