באבי-יאר היה גיא ההריגה של יהודי קייב במלה"ע השנייה. הגיא נמצא בצפון-מערב קייב שבאוקראינה. בפאותיו הדרומיים היו שני בתי-קברות, יהודי ונוצרי. ב- 19 בספטמבר 1941 נכבשה קייב בידי הצבא הגרמני. לפני הכיבוש הצליחו יותר מ- 100,000 מתוך 160,000 יהודי העיר להימלט ממנה. ימים אחדים אחרי הכיבוש, מ- 24 בספטמבר עד 28 בו, פוצצו ברחובה המרכזי של העיר בניינים שהיו תפוסים בידי הממשל הצבאי והצבא הגרמני, ונהרגו בהם גרמנים רבים וכן תושבים מקומיים. אחרי המלחמה נודע, שאת הפיצוצים עשתה חוליה של אנשי נ.ק.ו.ד. (משטרת הביטחון הסובייטית) שהושארה בעיר למטרה זאת.

ב- 26 בספטמבר נערכה ישיבה של הכוחות הגרמניים באזור והוחלט לחסל את כול יהודי קייב כתגמול על החבלות במבנים הרבים. ב- 28 בספטמבר פירסמו הגרמנים בקייב מודעות ובהן נקראו היהודים להתייצב למחרת, ב- 29 בספטמבר, בשעה 08:00 בפינת הרחובות מלניק ודייחטיארובסקה. במודעות נאמר שריכוז היהודים נועד לשם העברתם ליישובים אחרים.

המוני היהודים שהגיעו ב- 29 בספטמבר למקום הריכוז הופנו לאורך רחוב מלניק לעבר בית-הקברות היהודי שבפאתי האיזור כולו, והשטח הפנימי, שכלל את בית-הקברות וחלק מבאבי-יאר, גודר בתיל ושמרו עליו השוטרים וחיילי הואפן אס.אס., וכן שוטרים אוקראינים. סמוך לגיא נאלצו הקורבנות למסור את חפצי הערך שלהם, להתפשט ולהתקדם בעשיריות לעבר מדרגה בקיר הגיא. שם נורו מנשק אוטומטי וגופותיהם נפלו לגיא. היורים התחלפו מדי כמה שעות. בסוף היום כוסו הגופות בשכבה דקה של אדמה. בימים 29 ו-30 בספטמבר נרצחו, על-פי הדינים-וחשבונות של הגרמנים עצמם, 33,771 יהודים. היה זה מבצע ההשמדה הגדול ביותר בשואה שבוצע תוך תקופה כה קצרה.

בחודשים שאחר-כך נתפסו אלפים רבים של יהודים, הובלו לבאבי-יאר ונורו. בין הלא-יהודים היו שסייעו ליהודים להתחבא, אך היו תושבים רבים שהלשינו לגרמנים והסגירו את הנרדפים לידיהם. באבי-יאר הפך למקום ההריגה גם של לא-יהודים, בהם צוענים ושבויי מלחמה סוביטים. הוועדה הסובייטית לחקר פשעי הנאצים העריכה שנרצחו שם כ- 100,000 נפש.

ביולי 1943, משהתקרב הצבא הסובייטי המנצח, החלו הגרמנים בניסיון לטשטש את עקבות רצח ההמונים. באמצע אוגוסט 1943 החלה יחידת אס.אס. גרמנית מיוחדת בחשיפת הגוויות בבאבי-יאר ובשריפתן. לעבודה הובאו ממחנה סירצק (Syretsk) הסמוך 327 אסירים, בתוכם 100 יהודים. האסירים שוכנו במחפורת שנחפרה בקיר הגיא, ובפתחה שער סורג, שהיה ננעל בלילה. האסירים נכבלו בשלשלאות ברזל ברגליהם, היחס אליהם היה אכזרי, וחולים ומתרשלים נורו במקום. דחפור חשף את הקברים, והאסירים גררו את הגוויות למוקד, שנערך מעצים ספוגים חומר דלק על-גבי פסי מסילת ברזל. העצמות שנשארו נכתשו על-גבי מצבות שהובאו מבית-הקברות היהודי הסמוך, והאפר נופה, כדי למצוא זהב וכסף.

שריפת הגוויות התחילה ב- 18 באוגוסט ונסתיימה ב- 29 בספטמבר 1943. בבוקר אותו יום נודע לאסירים שעומדים לרצוח אותם, מכיוון שכבר תוכננה בריחה, הוחלט, בהתייעצות חפוזה, לפרוץ עוד באותו לילה. אחרי חצות פרצו 25 אסירים בחסות החשיכה והערפל שירד על הגיא, ונסו לכול עבר. 15 הצליחו להימלט והשאר נורו במנוסתם או נרצחו ביום המחרת.

עבודת הטשטוש הנאצית היה כה יסודית, עד שלא נשאר זכר לקברות ההמונים בבאבי-יאר. זמן רב לא הוקמה במקום אנדרטה לזכר הנרצחים.

בימי 'ההפשרה' בהנהגתו של חרושצ'וב, כשהפך המקום לאתר עלייה-לרגל, עלתה התביעה להקמת אנדרטה במקום. בין משמיעי התביעה היו הסופרים איליה ארנבורג וויקטור נקרסוב, אך בלא הועיל. ב- 1961 פירסם המשורר יבגני יבטושנקו פואמה, 'באבי-יאר', הפותחת במילים:

"על באבי-יאר אין יד ואין מצבת.
ערוץ תלול – כדמות גולל על קבר.
אני אחוז אימה."

כעבור שנה הלחין דימיטרי שוסטקוביץ מוסיקה לשיר של יבטושנקו וכללה בסימפוניה השלוש-עשרה שלו. נוכח תגובתם השלילית של השלטונות נאלץ שוסטקוביץ להכניס שינויים בשיר שבסימפוניה, והנוסח של הסימפוניה השלוש-עשרה שהושמע בברית-המועצות הוא 'המתוקן'. שתי היצירות, השיר והלחן זכו לתהודה עצומה הן בברית-המועצות והן מחוצה לה, והגבירו את הלחץ והדחף להקמת אנדרטה בבאבי-יאר.

ב- 1966 נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים, על תכנון אנדרטה, וב- 1974 נסתיימה הקמתה. האנדרטה איננה מציינת כי יהודים היו בין הקורבנות שנרצחו במקום.

בשנת 1991 הוצבה אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים של באבי יאר.

על הבול מופיע ציורו של הצייר יוסף קוזקובסקי "המובילים להורג" ("באבי-יאר"). הציור מבטא בצורה מרשימה את השעות האחרונות של המובלים למוות. את האימה, הפחד מפני הבלתי-ידוע, את התקווה ש"אולי לא…", את ההשלמה עם הגורל, את האכזריות של הצוררים המקיפים את הקורבנות בנשק ובכלבים. היצירה נרכשה ע"י הכנסת ומוצגת שם.

יוסף קוזקובסקי נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1902 ורכש את השלכתו האמנותית במכון לאמנות של קייב. הוא זכה להכרה שם כאמן דגול. ערך תערוכות יחיד רבות ברחבי ברה"מ. אחרי מאבק ממושך למען עלייתו, הגיע ארצה בשנת 1969, אך 4 חודשים אחרי עלייתו נפטר.

הבול הונפק ב-1983, עיצוב: יעקב צים.