במקום בול ישראל מוצגת כאן – בסמוך לבול שהתווסף הכי לאחרונה – קריאה למדינת ישראל להנפיק בול אישי לזכרה של הצנחנית הגיבורה והמשוררת חנה סנש ז"ל. כמה שזה נשמע מביך ובגדר "לא יתכן", נכון להיום עדיין לא הונפק בול אישי לזכרה! חמור מכך, בהחלטה אומללה ומבישה דחה השרות הבולאי בתחילת 2014 עצומה למען הנפקת הבול [צבי בן-צור].

שני שיריה המפורסמים ביותר של חנה:

הליכה לקיסריה –

אלי, שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמים,
תפילת האדם.
(שדות ים קיסריה 24.11.1942)

אשרי הגפרור –

אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות,
אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.
אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד...
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
(סרדיצה 2.5.1944)


להלן דברים מתוך אתר העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה:

חנה סנש נולדה בבודפשט הונגריה ב- 1921 למשפחה יהודית למשפחה משכילה אך רחוקה מיהדות. אביה, בלה סנש, היה סופר ומחזאי מפורסם וידוע בהונגריה וגם מחוצה לה. הוא נפטר בהיותה ילדה צעירה. אמה, קטרינה סנש, הייתה מורה למוסיקה.

בגיל 13 קיבלה חנה במתנה יומן בו כתבה כתשע שנים. כאשר יצאה לשליחות, ממנה לא שבה, השאירה את היומן, וכתבים נוספים, למשמרת במחסן שבקיבוץ שדות ים.

רק לאחר שנודע לחברי הקיבוץ כי היא לא תשוב, פתחו את המזוודה וגילו את היומן. מאוחר יותר יצא היומן בדפוס, והיום כל אחד יכול לקרוא ביומן מרתק ומרגש זה.

ביומנה כותבת חנה על ראשית עיסוקה בשאלת הזהות היהודית שלה ולקראת סוף לימודיה בגימנסיה היא כותבת "...אני ציונית ואני מרגישה עכשיו שיהודיה אנוכי בעלת הכרה ובכל מעודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה".

חנה, שגדלה בבית ספוג תרבות אירופית של תיאטרון, קונצרטים, מוזיאונים; חנה שלמדה בבית ספר נוצרי, שלא השתייכה לתנועת נוער יהודית או לכל ארגון יהודי כלשהו, דווקא היא זו שעושה מהפך בחייה ומחליטה לעלות לארץ ישראל.

חנה עוזבת הכל מאחוריה, עולה לארץ בספטמבר 1939, ופונה ללימודים בבית ספר חקלאי בנהלל. רצונה להיות פועלת עבריה, כפי שכתבה ביומנה. בהונגריה נשארת לבדה אמה האהובה עליה מכל ואשר הפרידה ממנה קשה לחנה יותר מהכל. יומנה רצוף געגועים לאמה ולאחיה גיורא, שיצא ללמוד בצרפת שנה לפני שעלתה ארצה.

באותו חודש שבו עוזבת חנה את הונגריה פולשים הגרמנים לפולין ומתחילה מלחמת העולם השנייה ובמהלכה השואה הנוראה מכל.

אך זמן רב עבר עד שהידיעות על איימי השואה הגיעו לארץ ובינתיים מסיימת חנה לימודיה בנהלל ומחליטה להצטרף לקיבוץ הקטן קיסריה/שדות ים, קיבוץ שזה מקרוב התיישב על גבעות החול שלחוף הים, מדרום לכפר הבוסני/ערבי קיסריה של אז והיום העיר העתיקה קיסריה.

באותו חוף בו התאמנו חברי הפלוגות הימיות של הפלמ"ח - הפלי"ם, ואשר אליו הגיעה ספינת המעפילים הראשונה לאחר המלחמה, ובעקבותיה פרצו את המצור הימי עוד שלש ספינות ומעפיליהן הורדו אף הם בחוף שדות ים, באותו חוף כתבה חנה את שירה היותר מפורסם "אלי שלא יגמר לעולם".

כאשר מגיעות הידיעות על הנעשה באירופה גם לארץ כותבת חנה ביומנה –
"קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים אלו. לתת יד לארגון עליית נוער ואולי אף להביא את אמא..."

כשנודע לה מחבר פלמ"ח כי מתארגנת משלחת הצלה, "בדיוק כמו שחשבתי", היא מיד מתנדבת לשליחות. מתגייסת לפלמ"ח וממנו לצבא הבריטי.

"קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול" היא כותבת באחד משיריה.

באותם ימים של טרם היות לנו מדינה, לא הורשה הישוב בארץ להקים צבא ובלי צבא אי אפשר היה לפעול בארצות הכבושות. לכן פנו ראשי הישוב לבריטים, ששלטו אז בארץ, והציעו להם להקים יחדיו משלחת של סוכנים שיפעלו מעבר לקווי האויב למען מאמץ המלחמה הבריטי, ובמקביל לעבודתם כסוכנים חשאיים יפעלו חברי המשלחת להצלת יהודים.

הוסכם כי הישוב "ייתן" את האנשים, כולם מתנדבים, האמורים לחזור לאירופה ולפעול כל אחד בארץ המוצא שלו. חלקם של הבריטים – כל הנדרש כדי לאמן את האנשים, להצניח אותם מעבר לקווים ולציידם לקראת משימתם.

חנה יצאה לשליחות כקצינה במודיעין של חיל האוויר הבריטי. צנחה לשטח הפרטיזנים ביוגוסלביה , ושלושה חודשים אחר כך חצתה את הגבול להונגריה כשברשותה משדר ארוך טווח.

לרוע המזל נתפסה חנה, עוד באותו בוקר, בשל צרוף מקרים אומלל. לא הלשינו עליה וההונגרים לא ידעו על בואה אלא רק לאחר שניתפסה.

עינויים קשים מנשוא וחקירות מתישות היו מנת חלקה בכלא ההונגרי, אך היא עמדה בגבורה ובאומץ לב כנגד מעניה וחוקריה ולא גילתה דבר.

בשירה האחרון, "בכלא" שמו, כותבת חנה –
במשחק נועז עלי מספר עמדתי,
הקובייה כירכרה - הפסדתי.

חמישה חודשים ישבה חנה בכלא ההונגרי ואף הליך משפטי נפתח נגדה, הליך שלא הגיע לסיומו. ב- 7 בנובמבר 1944, ללא מתן פסק דין, הוצאה חנה להורג בחצר בית הכלא, והיא רק בת 23 שנים. השומר של בית העלמין קבר אותה בבית הקברות היהודי ואף הציב שלט עם שמה.

קטרינה האם, ששרדה את השואה, מצאה את קברה של חנה, וכשעלתה ארצה ביקשה להביא את חנה לקבורה בארץ ישראל. ואמנם בשנת 1950 הועלו עצמותיה של חנה לארץ והיום היא קבורה בהר הרצל, בירושלים, בחלקה מיוחדת שהוקדשה לשבעה מצנחני המשלחת שלא זכו לחזור מהשליחות.

לפני שעלתה האם ארצה ביקשה מידיד פסל להציב אנדרטה על קיברה של חנה בבודפשט. גם כשהועלו עצמותיה לארץ נשארה האנדרטה בהונגריה ורק בקיץ 2007 הובאה ארצה וכיום היא מוצבת ליד בית חנה שבקיבוץ שדות ים.

יומנה של חנה וכן מחברת השירים שלה - בעיזבונה יותר מארבעים שירים - זכו לראות אור בספר שיצא לזכרה, וכבר זכה למהדורות רבות.

חברי שדות ים, שחיפשו דרך להנציח את זכרה, הקימו בקיבוץ את "בית חנה סנש" ויחד עם בני משפחתו של אחיה גיורא ז"ל, הם מנסים לשמר את זכרה ולהנחיל את מורשתה.

יהי זכרה שמור עמנו לעד.