ככל הנראה יהודים התיישבו בבוהמיה ובמורביה – היום חלק מצ'כיה – כבר בתקופה הרומית, אך אין בנמצא מסמכים המאמתים סברה זו. רק מסוף המאה ה- 10 קיימים מסמכים המצביעים על קיומה של קהילה יהודית בפראג, ומן המאה ה- 13 ידוע על קיומן של קהילות יהודיות משגשגות בבוהמיה ובמורביה. עוד בימי הביניים הייתה אינטגרציה תרבותית בין הקהילה היהודית לבין הסביבה הלא-יהודית. כתביהם של מלומדים יהודים רבים שחיו ולמדו בבוהמיה באותה עת מעידים על תרבות יהודית עשירה ותוססת בעלת זיקה עמוקה לאומה בקרבה חיו. קהילות יהודיות בימי הביניים ניהלו חיים עצמאיים: הן דאגו לחינוכם ולרווחתם של בני הקהילה, הנהיגו מסים, יישבו ויכוחים על פי ההלכה, טיפלו בחולים, דאגו לקבורת המתים ובנו בתי כנסת.

במאה העשרים, עד למלה"ע השנייה, ניהלו יהודי בוהמיה ומורביה אורח חיים מערב-אירופי ונטו ברובם להתבוללות. הם היוו מיעוט קטן בכלל האוכלוסיה – בכל צ'כוסלובקיה של אותה תקופה התגוררו 350,000 יהודים, פחות משניים וחצי אחוזים מכלל האוכלוסייה – אך מלאו תפקיד חשוב בתחומי המסחר והתעשייה ולקחו חלק פעיל בחיי התרבות של המדינה. בין היהודים הבולטים בתקופה זאת נמנים זיגמונד פרויד, גוסטב מאהלר, פרנץ קפקא ופרנץ ורפיל שהותירו את חותמם על התרבות העולמית.

האלטנוישול הוא בית הכנסת העתיק ביותר באירופה הקיים כיום. בנייתו הסתיימה ב- 1270, והוא נקרא אז בית הכנסת "החדש" או "הגדול". במאה ה- 16 לאחר שבגיטו נבנו בתי-כנסת נוספים שונה שמו ל"בית הכנסת הישן-חדש". האלטנוישול הבנוי בסגנון גותי הוא דוגמא ייחודית של בתי כנסת בעלי תבנית מלבנית עם שני עמודי תווך. שני העמודים המרכזיים מחלקים את האולם לשני אגפים שביניהם הבימה. בחלקו העליון של הקיר המזרחי מעל ארון הקודש יש כתובת: דלמאע – ראשי תיבות של: דע לפני מי אתה עומד, ברכות כח ע"ב (מופיעה ע"ג הבול).

האלטנוישול שהוא בעל עיצוב ארכיטקטוני פשוט וצלול היה יוצא דופן בחיצוניותו המרשימה ביחס לבתי הכנסת באותה תקופה וההסבר לכך נעוץ בכך שבניינו הוקם בלב רובע יהודי גדול בלי חשש שיפגע ברגשות הסביבה הנוצרית. במשך מאות שנים היה בית הכנסת מרכז העיר היהודית וברחבה שלפניו התקיים השוק היהודי.

אגדות רבות שזורות באלטנוישול, המכונה גם "על תנאי". האגדה על מקור השם "על תנאי" מספרת שלאחר חורבן בית המקדש נטלו מלאכים אבנים מהריסותיו, נשאו אותן לפראג, ועליהן נבנה בית הכנסת. כשנטלו את האבנים אמרו: "ריבון העולמים", אנו נוטלים את אבני הקודש הללו על תנאי: אם ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, נשיב את האבנים למקומן".

הרנסאנס הביא עמו צמיחה תרבותית וכלכלית ליהודי פראג; הקהילה זכתה למעמד מרכזי בעולם היהודי, והאליטה האינטלקטואלית שלה הקפידה לשמור ולקיים את המסורת מצד אחד, ומצד שני קיימה קשרים הדוקים עם מלומדים ומדענים לא יהודים. הדמות שבלטה משכמה ומעלה בחיי בתרבות היהודיים היה ר' יהודה ליווא בן בצלאל – המהר"ל (ראשי תיבות של "מורנו הרב רבי ליווא) (1609-1512). ר' ליווא בעל תלמוד, דרשן, איש מוסר הוגה דעות ומתמטיקאי נולד בפוזנן. בשנת 1553 החל בכהונה בת עשרים שנה כרבה של מורביה ומ-1597 ועד יום מותו כיהן כרבה הראשי של פראג. במחצית השנייה של המאה ה- 18 הפך המהר"ל לגיבורן של כמה אגדות שבהן נודע כמחולל-נסים וכיוצר של הגולם המפורסם. אגדות אלה פרסמו אותו ברבים אך האפילו על דמותו כהוגה דעות וכדרשן. ואולם מקור המוניטין של ר' ליווא הוא בהישגיו בתחומי החינוך והארגון ובייבולו הספרותי הפורה. ספריו "תפארת ישראל", "באר הגולה" ו"נצח ישראל" כוללים דברי הגות יוצאי דופן אודות מקומה של ישראל בין אומות העולם, על טבעה של הלאומיות והייחודיות הלאומית, על בעיית הגלות והבטחת הגאולה. ספרו "נתיבות שלום" איננו רק מסה בתורת המידות, אלא גם תורה פדגוגית שלמה. לשיטת הפלפול צידד המהר"ל בהסבר הפשוט של התלמוד כמבאר את המשנה. הוא עודד מחקר מדעי כל עוד לא עמד בסתירה לעיקרי היהדות.

הבולים הונפקו בהנפקה משותפת ישראל-צ'כיה ב-1997, עיצוב: ג'מס יאניצ'ק.