
אליעזר בן-יהודה
עד לקראת סוף המאה ה-19, השפה העברית נחשבה כלשון התנ"ך והתפילה בלבד. העברית של היום – שפתם היומיומית של מליוני אנשים שבה משתמשים בעיתונים וירחונים, ספרות יפה וספרות מקצועית, הצגות וסרטים, כרזות וטפסים וכיו"ב – היא פרי רעיונו של אליעזר בן-יהודה, הדמות המזוהה ביותר עם התהליך של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
אליעזר בן-יהודה נולד ב-1858 בעיר לושקי בליטה. כפי שהיה נהוג במזרח אירופה, הוא למד ב"חדר" ולאחר מכן בישיבה ובגמנסיה רוסית. ראש הישיבה תמך בסתר בתנועת ההשכלה, ואליעזר הצעיר התקרב אליו מאוד. במהלך לימוד משותף עם הרב נשבה בקסמי לימוד הלשון העברית. הוא נחשף לספרות הכללית ולתרגומים לעברית של סופרי ההשכלה לספרים לועזיים חילוניים, והתעניין ברעיון תחיית העברית כשפת ספרות חדשה. בשנת 1878 עבר לפריז כדי ללמוד רפואה ואז גם החל לפרסם מאמרים רבים, עליהם חתם בכינוי "בן-יהודה", על הרעיון של שיבת ציון והחיאת הלשון העברית.
בפריז הוא נישא לחברת ילדותו, דבורה יונאס, והחל בהגשמת חזונו בכך שעלה לארץ ישראל בשנת 1881. עם עלייתו ארצה התיישב בירושלים ושכר למגוריו שני חדרים דלים מעל שוק עושי הכותנה, בעיר העתיקה. כאן החלו ניסיונותיו להחיות את הלשון העברית כשפת דיבור יום יומית. ב- 1884 ייסד את העיתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי" שאותם הוא גם ערך, בקנאותו ללשון עברית.
בן-יהודה פעל ללא לאות להפיכת השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל. בנו בן-ציון (ששינה את שמו לאיתמר בן אב"י), שנולד ב- 1882, היה "הילד העברי הראשון" – משום שעברית הייתה לו לשפת אם. בן-יהודה כתב ספרי לימוד בעברית ולימד בבית ספר חביב (בית ספר בראשון לציון, הראשון שבו כל המקצועות נלמדו בעברית). בשנת 1890 נוסד "ועד הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה יחד עם דוד ילין, ובן-יהודה עמד בראשו.
בשנת 1891 מתה אשתו דבורה ממחלת השחפת, והשאירה אחריה חמישה ילדים קטנים ששלושה מהם מתו תוך מספר חודשים ממחלת הדיפטריה. אחותה הצעירה של דבורה, חמדה, שהייתה עיתונאית וסופרת בזכות עצמה, הציעה את עזרתה בגידול ילדיו הקטנים, ובשנת 1892 נישאה לבן-יהודה, שזכה ממנה לסיוע חשוב בפועלו.
בן-יהודה עורר את חמת אנשי היישוב הישן. הוא פרסם מאמרים רבים נגד הנהגתם, בהם תקף את שמרנותם הדתית והציג את החיים מכספי החלוקה כשחיתות. אנשי היישוב הישן הכריזו מספר חרמות על בן-יהודה, והתנכלו לו ולמשפחתו בצורות שונות. יש הטוענים שמאסרו למספר חודשים, בגין מאמר בסגנון לאומי שפורסם ב"הצבי", נגרם עקב תלונה שהגישו כמה מאנשי היישוב הישן לשלטון העות'מאני, שבו הציגו את המאמר כקריאה למרד. ההיסטוריון אורי קציר מספר כי לאחר מותו של בן-יהודה, סירבה חברה קדישא לקבור אותו משום שנחשב בעיני ראשיה ככופר. דבר הסירוב הגיע לאוזניו של צעיר דתי שהיה תומך נלהב של בן-יהודה ומפעלו, והוא התנדב לטהר את גופת הלשונאי המפורסם, לעוטפה בתכריכים ולהביאה לקבורה.
עוינות לא מעטה כלפי בן-יהודה וחידושיו הפגינו גם אחדים מראשי הציונות, בעיקר מצד "אסכולת אודסה" בראשות חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי ועוד. מנדלי מוכר ספרים כתב כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למלים", וכי עבריותו של בן-יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור". אף סופרי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, ביניהם בן-ציון, ברנר ועגנון, התנגשו אתו בשל חידושיו הבלתי ראויים לדעתם, ולא פחות מכך, בשל אופיים הקליל וה"צהוב" של עיתוניו.
בשנת 1913 היה בן-יהודה שותף ל"מלחמת השפות" – הוויכוח על מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ ישראל. הוויכוח פרץ בשל דרישתה של חברת "עזרה", שסיפקה מימון להקמת הטכניון, ששפת ההוראה במוסד זה תהיה גרמנית. הוויכוח התרחב לשאר מערכת החינוך בארץ. בפברואר 1914 הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונם של תומכי העברית. בשנת 1919 שכנע בן-יהודה את הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, להכריז על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ ישראל.
בן-יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל. בן-יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמוהו. לצורך גידול ילדו בעברית הגה בן-יהודה מילים חדשות כגון "בובה", "גלידה", "אופניים" ועוד.
בן-יהודה סבר שיש להקפיד על דיבור עברי בלבד גם בחינוך ובהוראה. הוא עצמו לימד תקופה קצרה בעברית בבית הספר "תורה ומלאכה" של אליאנס בירושלים, אולם פרש לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. הרעיון של לימוד עברית בעברית מצא אוזן קשבת בחלק מן המושבות של העלייה הראשונה, שם קמו בתי ספר עבריים. גם תהליך זה התפתח בקצב אטי מאד. בן-יהודה הקים כמה וכמה אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי. כבר ב-1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב-1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". פעילות החבורות והאגודות נתקלה בקשיים מכיוונים שונים: מהתנגדות השלטון העות'מאני לפעילות שיש בה מרכיבים לאומיים, מהתנגדות של אנשי היישוב הישן, וגם מאופיו האנטי-ממסדי של בן-יהודה עצמו.
בן-יהודה ייסד את עיתון "הצבי" כדי להראות את האפשרות לעשות שימוש יומיומי מודרני בעברית וכדי להפיץ את רעיונותיו בציבור, בפרט אצל הנוער. מלאכת העיתון גם הביאה ליצירת מילים ושימושי לשון רבים. קרנו של העיתון ירדה עם הזמן, הן מפני שהיה לו אופי סנסציוני למדי והן מפני שנקט עמדות שלא היו מקובלות על אנשי העלייה השנייה (הוא תמך בפעילות הברון רוטשילד במושבות וכן תמך בתוכנית אוגנדה). את מקומו של "הצבי" תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.
כדי להראות את אוצר המילים הגדול שניתן להשתמש בו החל לחבר את המילון העברי, שנודע לימים כמילון בן-יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן-יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, ועבודת המילון, שכלל בסופו של דבר 16 כרכים, הושלמה בידי נפתלי הרץ טור-סיני רק בשנת 1959. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.
כשאליעזר בן-יהודה חידש את השפה העברית, הוא לא עשה בחינת יש מאין. התנ"ך שימר במשך דורות את שפת האבות, ספרות תורנית נרחבת במשך הדורות, ובן-יהודה צריך היה לשלוף את השפה מהכלי שבו היא נשתמרה ולהביאה שנית לחיים. לעתים לקח מילים שהייתה להן בתקופת התנ"ך משמעות מסוימת, והתאימן לצרכים של ימינו, כגון: "אקדח" (משמעות בתנ"ך – אבן יקרה) ו"מלט" (משמעות בתנ"ך – טיט), שמצאו את מקומן בגלגול חדש. בן-יהודה חידש כ-300 מלים, בהן "מדרכה", "מברשת", "גלידה" ו"רכבת". הרבה מילים שהציע לא נקלטו בשפה, ביניהן: "בדורה" – עגבניה, "מקולית" – פטיפון, "עמונות" – דמוקרטיה, "פרקה" – אוגדה (דיוויזיה), "אבחמץ" – חמצן, "אבחנק" – חנקן "אבמים" – מימן, "מדלק" – גפרור, "שח רחוק" – טלפון, "מכושית"- פסנתר. בן-יהודה גם נהג להשתמש במילים מהשפה הערבית, בנמקו מנהג זה בכך שהשפה הערבית היא שפה הקרובה לשפה העברית, אך מצא רק תומכים ספורים לגישה זאת.
עיקר תרומתו של בן-יהודה הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, פרסם מאמרים ועיתונים בנושא והוא שפעל ללא ליאות להשאיר את הנושא בתודעה ולהילחם נגד מתנגדי התהליך. עם זאת, הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן-יהודה בירושלים, אלא במושבות של העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ: שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית.
בן-יהודה נפטר ב-1922 ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. עם מותו של בן-יהודה הוזמן ידידו הוותיק ושכנו הפסל בוריס שץ, מייסד בצלאל, על מנת ליצור מסכת מוות. את מסכת המוות שילב שץ במצבה שעיצב ושהייתה אמור להיות מוצבת על קברו. אך כיוון שהצגת מסכת מוות אינה מקובלת ביהדות, לא הוצבה המצבה בסופו של דבר על הקבר והיא נמצאת כיום בבית ש"ץ בירושלים.
על שמו של אליעזר בן-יהודה נקראים רחובות בכל ערי הארץ, וכן המושבה "אבן יהודה" (א' בן-יהודה) בשרון. להנצחת שמו חיבר ירון לונדון את השיר "אליעזר בן-יהודה", שהולחן על ידי מתי כספי וזכה לגרסאות רבות. בשנת 2007, לקראת מלאות 150 שנה להולדתו של אליעזר בן-יהודה, הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו ובכך הפך ליקיר אונסק"ו. ב- 2012 נקבע יום הולדתו כיום הלשון העברית. על שמו נקרא "פרויקט בן-יהודה" – מיזם התנדבותי שפועל מאז שנת 1999 – שמטרתו לקרב את היצירות הקלאסיות של הספרות העברית לכלל הציבור, באמצעות העלאתן לאינטרנט.
הבול להנצחת בן-יהודה הונפק ב- 1957, עיצוב: צבי נרקיס.