אליהו גולומב היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון "ההגנה" ומראשי המעצבים את כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. הוא היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1930–1920 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1945–1931.

אליהו גולומב נולד בשנת 1893 בוולקווויסק שברוסיה ועלה ארצה בהיותו בן 16 שנה. בתקופת לימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה", ארגן גרעין ראשון של נוער לומד שיצא להכשרה חלוצית. בתום לימודיו, במחזור הראשון של הגימנסיה, יצא לדגניה. בגלל מות אביו נאלץ לחזור ליפו כדי לנהל את טחנת הקמח של המשפחה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, סירב להפעיל את הטחנה בשבת בשביל הצבא הטורקי, הוא נידון על כך למלקות, וגזר-הדין בוצע בפומבי בפקודת מושל יפו. בגלל טינתו העמוקה לשלטונות העותומניים, חלק על דעתם של בני דורו בישוב, שדגלו בגיוס לצבא הטורקי.

בשנת 1917 עמד בראש תנועת ההתנדבות לגדוד העברי הארצישראלי. כאשר המפקדה הבריטית רצתה לשגר את מתנדבי הגדוד אל מחוץ לגבולות הארץ, מרד בה בהצלחה. אחרי פרוק "השומר" נמנה עם יוזמיה ומעצביה של ה"הגנה" – ארגון המגן של הישוב. הוא בלט גם כמנהיג פועלים והיה ממייסדי "אחדות-העבודה". בין השנים 1922-1924 עסק ברכש נשק בווינה, ברלין ופאריס ובשובו ארצה היה הדמות המרכזית ב"הגנה".

הוא גילם את דמות "המפקד" פשוטו כמשמעו, ללא תואר רשמי או דרגה כלשהי. סמכותו הייתה אישית, מוסרית ופוליטית. בבית בשדרות רוטשילד בתל-אביב (המשמש כיום מוזיאון ה"הגנה") שהיה בית וועד לנושאים באחריות לביטחון הישוב, נתקבלו ההחלטות הגורליות של התקופה ההיא לרבות הימנעות מפעולות עונשין בימי המאורעות, הקמת יישובי "חומה ומגדל", יסודן של פלוגות-השדה (פו"ש), פלוגות-המחץ (פלמ"ח) ושיגור צנחני הישוב העברי לאירופה הכבושה. אליהו גולומב נפטר ב-1945; במותו נסתלקה אישיות שהייתה מן הפעילות ונערצות ביותר בצמרת תנועת העבודה ומראשי השוקדים על תחום הביטחון במפעל הציוני.

על שמו של אליהו גולומב נקראו אוניות המעפילים 'דלין' (אחד מכינוייו) ו'אליהו גולומב'. כן נקראים על שמו שכונת יד אליהו בתל אביב, קיבוץ הנח"ל הראשון ניר אליהו ובו בית התרבות ע"ש אליהו גולומב ("בית אליהו") ומספר רחובות בערים מרכזיות בישראל. פרס ביטחון ישראל המחולק בידי הנשיא החל משנת 1958 קרוי על שמו של גולומב.

הבול הונפק ב-1978, עיצוב: צבי נרקיס.