עיר הנמל אילת, בקצה הדרומי ביותר של ישראל לחוף ים סוף, מונה כיום כ-60,000 תושבים (נכון ל-2012). אילת היא עיר הנופש מספר אחת בישראל ומוקד לתיירות פנים וחוץ, תודות לאקלים מדברי נוח, חוף ים עם שוניות אלמוגים ודגה צבעונית, סביבה הררית מדברית יפייפיה ותשתית תיירותית מפותחת – 11,000 חדרי מלון, שדה תעופה בינלאומי, חיי לילה תוססים ומספר רב של אטרקציות לתיירים.

אילת הייתה אחת התחנות בדרכם של בני ישראל אל הארץ היעודה בצאתם ממצרים: "ונעבר…מדרך הערבה מאילת ומעצין גבר"(דברים ב' ח'). כעיר הנמל הישראלית לחוף ים סוף היא הועלתה על פני מפת ההיסטוריה בחכמתו ותבונתו של המלך שלמה, כמסופר "ואני עשה המלך שלמה בעציון-גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום. וישלח חירם האני את עבדיו אנשי אוניות ידעי הים עם עבדי שלמה. ויבאו אופירה וייקחו משם זהב ארבע-מאות ועשרים ככר ויבאו אל המלך שלמה…כי אני תרשיש למלך בים חירם, אחת לשלוש שנים תבוא אני תרשיש נשאת זהב וכסף שנהבים וקופים ותוכיים" (מלכים א' ט' כ"ו-כ"ח, י' כ"ב' וכן דבה"י ב' ח' וט'). בימים ההם הובילו דרכי-ים רבות אל נמל זה שבים סוף ועשו אותו למקום מנוחה לתיירים ולסוחרים בדרך הבשמים מארץ ערב. האורח המלכותי הראשון באילת הייתה מלכת שבא. בין אם באה באונייה או באורח-מדבר, ודאי נחה מעמל הדרך באילת לפני שיצאה לחצר המלך שלמה בירושלים.

אילת גם הייתה עיר התעשייה המתוכננת הראשונה בארץ ישראל. בחפירות שערך נלסון גליק ב- 1939 בתל-חולייפה, נתגלתה עיר בתי-היציקה של עציון-גבר; כאן הותכה הנחושת מן המכרות שבבקעת תמנע. תכנונה של עציון-גבר נתבסס על הידע המתקדם ביותר של אותם הימים בהנדסה ובבנייה . הישוב התעשייתי, כולל בתי היציקה ובתי המגורים לעובדים, הוקם בפתחה של בקעה סגורה, אשר בו משתוללות רוחות-צפון חזקות – המקום הלא נוח ביותר בכל המפרץ מבחינה אקלימית. תחילה הייתה בחירת השטח הזה דווקא, בבחינת הפתעה בעיני החוקרים, אך בהמשך החפירות פוענחה התעלומה. מערכת משוכללת של ארובות אוויר, שנמצאו בתוך חומות העיר שימשה הסבר מדוע ולמה בחרו המהנדסים של המלך שלמה באתר מיוחד זה: הם היו זקוקים לרוחות הצפוניות החזקות המאפיינות את האזור כמקור טבעי, בלתי פוסק, של אוויר, כדי לכלכל את בעירת תנורי-ההתכה הענקיים.

עיר-יציקה זו של שלמה, חרבה אחר-כך באש. אחרי מותו, עברה אילת מיד ליד, מישראל לאדום וחוזר חלילה. בימי יהושפט נכדו של שלמה, הוקמה אילת למשך תקופה קצרה כמרכז של מסחר וחרושת. בניסיון לחדש את הסחר עם אופיר, בנה יהושפט צי אוניות בעציון-גבר אך תוכניתו נכשלה כאשר נטרפו האוניות בסערה (מלכים א' כ"ב מ-ט, דבה"י ב', ל-ו ל"ז). גם אמציה "בנה את אילת וישבה ליהודה (מלכים ב', י"ד כ-ב). כוחות גיאו-פוליטיים משתנים קבעו כל הימים את אופייה של אילת. הרומאים ראו באילת, או בלשונם "אילה", את המפתח לנגב. הקיסר הרומי טראיאנוס, שנתפרסם במפעלי הבנייה הגדולים שלו, סלל את "דרך המלך" אשר קשרה את ירושלים עם אילת שבגבול ים סוף. במערך המלחמה הכלכלית בין הביזנטינים והפרסים, מילאה אילת תפקיד אסטרטגי : מנמל זה שעל ים סוף, הצליחו הביזנטינים לפרוש את שלטונם על חלק ניכר מן הסחר הרב עם הודו ואפריקה. דרכי המסחר החדשות להודו שנפתחו במאה ה- 16 הרחיקו את תנועת האוניות ואת הסחר מנמל זה שעל ים סוף; אילת הפכה לתחנה קדמית עזובה של האימפריה הטורקית-עותומנית.

שלושת אלפים שנה פסח מצעד הזמן על אילת, עד שחזרה להיסטוריה כאשר הפרדת עבר-הירדן מארץ ישראל המנדטורית בשנות ה- 20 של המאה העשרים, חייבה הקמת תחנת משטרה באזור, שהוקמה בנקודה על שפת הים שנקראה אום-רשרש. על אף שאילת נכללה בגבולות המדינה היהודית שנקבעו בהחלטת הכ"ט בנובמבר 1947, היה צורך לסלק את הלגיון הירדני שהתמקם לאורך דרך הערבה. ב-10 במרץ 1949, לאחר הנפת 'דגל הדיו' באום-רשרש בסיום מבצע 'עובדה', שיגרו המח"טים, נחום שריג ונחום גולני, מברק ליגאל אלון, מפקד חזית הדרום: "העבירו לממשלת ישראל: ליום 'ההגנה', י"א באדר מגישות חטיבת 'הנגב' פלמ"ח וחטיבת 'גולני' את מפרץ אילת למדינת ישראל".

זה היה אות וסימן לתחייתה של אילת. אוניות סוחר החלו לפקוד את העיר ב-1950. האוניה הראשונה הביאה חומרי בניין מקניה. אחרי מבצע סיני, אשר שם קץ להסגר על מפרץ אילת, התקדמה אילת בצעדי ענק בהתפתחותה הכלכלית והעירונית. נמל אילת הישן החל לפעול בסוף שנת 1956 והנמל החדש, נמל מים עמוקים, ב-1965. כיום משמש הנמל בעקר ליבוא מכוניות וייצוא דשנים לארצות המזרח הרחוק.

הבול מימין הונפק ב-1954, עיצוב: ג. המורי. הבול משמאל הונפק ב-1969, עיצוב: א. אדלר.