הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (1934 – 1845) היה בן לענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, נדבן וציוני, תומך עיקרי ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה. ידוע בכינויים "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב". בישראל, הכינוי הברון רוטשילד מתייחס אליו, אף שהיו ברונים אחדים במשפחת רוטשילד. בין המושבות שתרם להן: זכרון יעקב, ראשון לציון, פתח תקווה, מזכרת בתיה ובנימינה.

בהיותו בן 32 נשא הברון לאישה את אדלידה (שלימים נקראה עדה), בתו של בן דודו. גם עדה הייתה קשורה מאוד למסורת היהודית, דרך החינוך האדוק מבית אביה בפרנקפורט.

עם תחילת הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881, הקימו ראשי יהדות צרפת ועד סיוע ליהודי רוסיה ופרסמו כרוז נגד המדיניות האנטישמית. בין החותמים עליו היה רוטשילד, והדבר הביא אותו למסקנה שיש לפתור את בעיית היהודים על ידי עלייה לארץ ישראל. שני האנשים אשר השפיעו על דעתו של רוטשילד בנושא מצב היהודים היו הרב הראשי של פריז, צדוק כהן, אשר בניגוד לחלק מהרבנים באותה תקופה תמך בתנועת "חיבת ציון", ומזכיר חברת כי"ח, קרל נטר, שהקים עוד בשנת 1870 בארץ ישראל את בית הספר החקלאי מקוה ישראל.

לאחר מכן התחיל הברון לעסוק בפיתוח יישובים בארץ ישראל. המשבר החריף שבו היו נתונות המושבות הראשונות בארץ ישראל דחף את רוטשילד להשקעת כספים רבים בהן ולמעורבות רבה בחייהן. תחילה עזר למושבה ראשון לציון, כאשר הייתה על סף ההתפרקות: בשנת 1882 פנה אליו אחד ממתיישבי המושבה ראשון לציון, יוסף פיינברג, אשר ביקש מרוטשילד סיוע כספי. רוטשילד סייע תחילה למתיישבים הראשונים של המושבה על ידי חפירת באר, סיוע למשפחות עניות ומימון מדריך חקלאי למושבה. מתוך רצון להעסיק פועלים יהודים, הוא פנה לאגודת 'חובבי ציון', וביקש לבחור צעירים שאותם יכשיר להיות מדריכים חקלאיים במושבות. בהמשך הרחיב מאוד את תחומי העזרה שלו ותמך למעשה בכל המושבות החדשות; אלמלא עזרתו, היה חשש כבד להתפזרות המתיישבים ולפירוק התיישבות העלייה הראשונה.

היות שבתחילה נמנע מפרסום שמו בפומבי, זכה לכינוי "הנדיב הידוע". הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת על-מנת שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין – גידול זה, לפי דעתם של המומחים, היה המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי. עד שייצור היין החל, סיפק הברון קצבאות חודשיות למחיית המתיישבים, מימן את שירותי-הבריאות, החינוך והדת, ועוד.

על-מנת להבטיח שיבוצע שימוש נבון ויעיל בכספיו, מינה הברון פקידים משלו לחלק מהמושבות בארץ ישראל והם פיקחו על הקצאת הכספים. הפקידים שילמו לאיכרים קצבאות מדי חודש, כאשר גודל התשלום היה תלוי בגודל המשפחה בלבד ולא בתפוקה החקלאית של אותו האיכר. אף על-פי שמעורבותו של רוטשילד אפשרה למושבות את המשך קיומן, התנהגותה של הפקידות ואופי המשטר שנוצר סביבם קוממו את המתיישבים נגדו, אך המרד נרגע לאחר כניעתם של המתיישבים, שכן הם היו תלויים בכספיו של רוטשילד.

בשנת 1901 העביר הברון את המושבות הראשונות לידי חברת יק"א, חברה להתיישבות יהודית מיסודו של הברון הירש, אך הוסיף כספים לניהול, המשך פעילות, פיתוח והרחבת היישובים החדשים. במקביל ביטל את שיטת הפקידות לאחר שהבין כי תלות המושבות בו לא תסתיים אם לא תהיינה עצמאיות. בשנת 1923 הוציא את מפעליו בארץ ישראל מידי יק"א והקים את החברה פיק"א בהנהלת בנו, ג'יימס ארמן רוטשילד. בשנת 1957 הועבר כל הרכוש של חברת פיק"א למדינת ישראל.

ביקוריו של הברון רוטשילד בארץ ישראל היוו אירועים חשובים מאוד בחיי היישובים הראשונים. הוא ביקר בארץ חמש פעמים: פעם ראשונה בשנת 1887 כאשר היה בן 42, ופעם אחרונה בשנת 1925 כשהיה בן 80. אחד מביקוריו בארץ היה ב-1914, כאשר היה בן 70. הקשר עימו נותק בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שפרצה מספר חודשים לאחר מכן. בתקופה זו סייע למוסדות הציוניים בעולם. עם תום המלחמה ביקש לחזק גם את ענף התעשייה בארץ. במהלך חייו רכש כ-500,000 דונם של אדמה בארץ ישראל, ועל שטח זה נבנו כמעט שלושים יישובים והוקמו מפעלים, יקבים ובתי חרושת.

בין "מושבות הברון" ניתן למנות את המושבות זכרון יעקב (על שם אביו) מזכרת בתיה (על שם אמו), ראשון לציון, בנימינה (על שמו), גבעת עדה (על שם אשתו) ועוד.

הברון רוטשילד נפטר בפריז ונקבר בבית הקברות פר לשז שבעיר. בשנת 1954 הועלו עצמותיו ועצמות אשתו עדה ארצה באמצעות פריגטה של חיל הים ונטמנו ברמת הנדיב שליד זכרון יעקב.

הבול הונפק ב-1954. עיצוב: ג. המורי.