חנה אורלוף (1888-1968), מהשורה הראשונה של הפסלים במאה ה-20, נולדה בצארי-קונסטיאנטינובקה, אוקראינה, להורים חדורי תרבות עברית והכרה יהודית. כזאת הייתה גם חנה בת ה- 16, שעלתה ארצה עם משפחתה (1904) ובאה לגור בשכונת נווה צדק ביפו.

כשרונה המופלא לפיסול נתגלה בפאריס, לשם הגיעה בשנת 1910; בפאריז הכירה את המשורר יוסטמן ונישאה לו. אל ההרפתקה המופלאה שלה עם עולם האמנות נקלעה במקרה. בעלה, שהיה מקורב אל גדולי האמנים היהודים של אסכולת פאריז, הכיר לה את מודליאני, סוטין, פאסקין, ליפשיץ ושאגאל, והם הפכו לידידה. יום אחד ביקרה בסדנתו של אחד הפסלים שיחקה להנאתה בחומר, והלה לא האמין למראה עיניו: פסל נולד. היא למדה אמנות ופיסול בבית הספר לאמנות "Ecole des Arts Decoratifs". פסליה הראשונים נעשו בסימן הקוביזם, זרם אמנותי שהחל אז להיווצר, אך סגנונה האישי האופייני הוא של הצורות המלאות, הזורמות והמעוגלות. סגנון זה מתבטא בדיוקנאות, בדמויות בני אדם, בנשים מלאות הגוף; בחן, בעדנה וברוך המאפיינים את פסלי האמהות והילדים שיצרה.

באותה תקופה הייתה פאריז כור היתוך לזרמים אמנותיים רבים. אורלוף הושפעה מהקוביזם ומהאקספרסיוניזם, אך יצרה סגנון אישי משלה, בעל חום אנושי והומור, שהתאפיין בצורות מלאות, זורמות ומעוגלות. במשך עשרות שנים היא השתתפה בסאלונים ובתערוכות המרכזיות שנערכו בפאריז. כמו כן קצרה הצלחה רבה גם ברחבי ארה"ב ואירופה, שם הציגה את הפורטרטים שלה, את דמויות הגברים, הנשים הילדים ובעלי החיים, אותם יצרה באבן, בשיש, בברונזה, ויותר מכל – עץ. לאורך כל אותן שנים הייתה חנה אורלוף מעורה בחייה של המדינה בדרך. היא הכירה היטב את מנהיגי היישוב ובין הפרוטומות הידועות שיצרה היו דוד בן גוריון ולוי אשכול.

חנה אורלוף חילקה את זמנה בין פאריס לתל-אביב; בימי מלחמת העולם השנייה, נרדפה ע"י הנאצים, ידידים הצילו אותה והיא מצאה מקלט בשוויץ. בשובה לפאריס, בתום המלחמה, מצאה את סדנתה הרוסה והחלה הכל מחדש. הפסלת נפטרה בתל-אביב, בעוד ידידה ומוקירי יצירתה מציינים את יום הולדתה השמונים. פסליה נמצאים באוספים פרטיים לאין ספור במוזיאונים בארץ ובחשובים שבמוזיאונים ברחבי העולם.

כל חייה הייתה חנה אורלוף אישיות חצויה. בפריז, שם יצרה וזכתה למוניטין בין לאומי כאחת מחשובי הפסלים בדורנו, היה ביתה מעין מושבה ישראלית. פוליטיקאים, אישי ציבור ואוהבי אמנות ישראלים נהגו להתארח בו. כאשר לא היה מענה מאותו בית ידעו ידידיה: היא נמצאת בביתה בתל-אביב.

פסלי בני-אדם, צפרים וחיות שיצרה מתובלים לעיתים בשמץ הומור, מלאים חיוניות ומביעים אהבה לאדם ולחי. בשנים האחרונות ליצירתה ניכר שינוי בסגנונה: הפסלים עשויים זוויות חדות, מלאים תנועה ותנופה ומתפרצים למרחבים. חנה אורלוף הייתה רב אמן בשליטה המוחלטת בחומר הפיסולי. שליטה זו בחומר באה לידי ביטוי למשל בפסל המדונה – יציקת מלט בעיבוד פיסולי (1913) ; בדיוקן ח"נ ביאליק – יציקת ברונזה (1926); בדיוקן חנה רובינא – גילוף בעץ (1936) וכן בשאר פסליה גדולים כקטנים.

את האנדרטה המופיעה על הבול יצרה חנה אורלוב לזכר דוב גרונר וחבריו ישראל פיינרמן, יעקב זלוטניק ויצחק בילו. שלושת הראשונים נטלו חלק בהתקפה ב- 23 באפריל 1946 על משטרת רמת גן, כדי להחרים נשק ממחסניה. פיינרמן וזלוטניק קיפחו בה את חייהם. גרונר נפצע קשה במהלכה, נישבה והועלה לגרדום בעכו על ידי הבריטים ב- 16 באפריל 1947. יצחק בילו נפל בפעולת הסחה הקשורה בהתקפה זו. האנדרטה הסמלית שנוצרה ב- 1953 וניצבת כיום ברמת גן, מתארת את האריה הבריטי הנאבק בכפיר ואיננו יכול לו.

אנדרטאות נוספות מעשה ידיה נמצאות ברחבי הארץ, ביניהן: הציפורים המעופפות לזכר חברים שנפלו במלחמת העצמאות – בקיבוץ רביבים; פסל אם וילד – בעין גב; הציפור הפצועה – בקיבוץ בית אורן; אמהות – בקיבוץ עין גדי; נשר – בקיבוץ עין חרוד; השלום – בירושלים.

הבול הונפק ב-1984, עיצוב: אסף ברג. הבול העוקב (עם ההסבר באנגלית), שהונפק ב-1974, מציג את פסל הברונזה "אם וילד " שחנה אורלוב יצרה ב- 1924.